כבר לא יום רגיל בכלל….
השעה 14.00. אנו נכנסים בפעם השניה למטפלת הזוגית ושוב יוצאים יחד אל המסע הארוך הנקרא זוגיות ופיטורים.
המפגש הראשון היה מלחיץ מאד – סוג של הודאה שאנו במשבר וזקוקים לעזרה חיצונית,אבל ברגע שהתיישבנו בחדר הטיפולים והיא הציגה את עצמה תוך בטחון ורוגע, משהו השתנה אצלי בלב. סוף סוף מישהו יעזור לנו,אנחנו לא לבד בחוויה הקשה הזו. מישהו מקצועי היודע ,פשוט יודע מה עובר על זוג במצבנו.
אני יכולה להישען אחורה בכסא ולנוח,לסמוך על מישהו אחר שיסייע לנו.
הדבר אשר בלט מאד הוא שמותר לדבר,מותר ואף רצוי לשתף בכל הרגשות החבויים עמוק בפנים מחשש שזה יגרום לכאב ולפגיעה,אם נעז לגעת ולשתף אחד את השני. כאן, בחדר מוגן ובטוח רצוי אפילו לשתף את בן הזוג ומתוך השיתוף ההדדי לצד הכאב והפחד העצום,נוצרת פתאום הבנה,אמפטיה,רגישות זה לזו ולכל העובר עלינו.
פתאום אני מסתכלת עליו והוא מביט בי הפעם בתחושה של כאב אמיתי,של עצב אינסופי למצב העגום שנקלענו אליו – כן, אנו. מתוך העצבות נוצרת תחושה של אחדות ואמונה שבזכות הטיפול הזוגי נצליח להתגבר על המשבר. אנו שוב נכנסים לפגישה טיפולית והפעם עם ציפיות שאפשר להיות אמיתיים ופתוחים בזוגיות הזו.
נגישות
