מה גורם לבני הזוג לטנף זה על זו בפרהסיה? ולא פחות חשוב: איך גורמים להם להפסיק?

שיר־לי גולן פורסם: 29.11.2018

מכירים את זה שקבוצת חברים נפגשת בפעם המי יודע כמה ואז, שניים־שלושה בקבוקי יין מאוחר יותר, פולטת אחת הנשים הערה נבזית כלשהי כלפי בעלה, או שאחד הגברים מסנן משהו בארס לעבר רעייתו? החדר משתתק, הנוכחים מסתפקים בהחלפת מבטים נבוכים. אף אחד לא רוצה להיות שם ברגע הזה, כולם מחכים לאמיץ שימהר להחליף נושא.

 

לא תמיד ההכנסות האלה מתחת לחגורה בעייתיות. כשהן נדירות, כששני בני הזוג מחבבים אותן ולא נבהלים מהן, כשהן תואמות את אופי המפגש החברתי ואת האווירה, אפשר כנראה לחיות איתן. אלא שלפעמים מדובר באמירה פוגענית ומזלזלת שקשה שלא להתרגש ממנה, בוודאי כשהיא נאמרת בפרהסיה ומכוונת להכאיב.

 

"יש סיבות שונות לכך שאנשים יורדים על בני הזוג שלהם בפומבי", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "לפעמים זאת מהות הזוגיות, משהו טבעי לשניהם וגם לחברה שבה הם מעיזים לעשות את זה, חלק מהצחוקים בין החבר'ה, וזה בסדר. אבל לפעמים זאת דרך לפתוח נושאים רגישים או כעסים שאינם מדוברים, או שזה אמצעי לריב עם בן הזוג ולפגוע בו במכוון, או שיש כעסים שנאגרים זמן רב ופשוט מתפרצים ללא שליטה, לאו דווקא ברגע המתאים ובזמן הנכון. מה שבטוח, לרוב זה מצביע על מצוקה, על משהו שלא עובד מספיק טוב בקשר ואינו מטופל. יש אנשים שבשם האותנטיות והכנות ירשו לעצמם לריב בכל מקום, גם לעיני חבריהם, או שהם מרגישים שהיחסים אינטימיים מספיק כדי לעשות את זה. אבל כשזה חוזר על עצמו זה בעייתי".

 

למה בעצם? למה לחנוק תחושות כשהן צצות אגב שיחה עם חברים?

 

"הדרך הזאת לביטוי התחושות בפרהסיה אינה נכונה, לא לזוג עצמו ולא לסביבתם. בעיניי, זוגיות טובה צריכה לשמור על נאמנות לעצמה ולפרטיות של השותפים בה, ובעיקר כשמדובר בכעסים לא פתורים ובירידות ‑ מוטב לשמור על כבוד הדדי, על התנהגות נאותה ועל איפוק. תמיד, אבל בוודאי בחברה".

 

תג מחיר

תועלת לא תצמח מהירידות הללו, בין השאר משום שהן מלוות בממד של השפלה ומבוכה רבתי. "אם הצד שנפגע מהירידה יחליט להגיב וימשיך באותו קו, תתפתח מריבה, כנראה קשה, ליד כולם, וייחשפו דברים אינטימיים שלא מתאים שייחשפו", מזהירה שער־מנדל. "ואם הצד הפגוע ישתוק הוא יתבוסס בצדק בתחושת ההשפלה, הפגיעה וההקטנה. גם אם הוא פשוט יקום וייצא, המבוכה רק תגבר. לכל תגובה תג המחיר הבעייתי מאוד שלה במצב כזה. הסביבה לרוב רוצה להיעלם כשדבר כזה קורה, אבל היא נאלצת לתפקד כקהל שבוי. ואם מתעוררת סקרנות לשמוע עוד, זה הרי לא בריא ולא לעניין".

 

במצבים האלה כדאי לשים לב לאבחנה חשובה במיוחד. "החלטה מושכלת להיפגש עם זוג חברים כדי לשוחח על סוגיות זוגיות מטרידות, לשמוע את דעתם, להתייעץ איתם, לשמוע מהם על דרכי ההתמודדות שלהם עם עניינים דומים ‑ אינה דומה להטחת ביקורת משפילה, שמובילה בהכרח להיווצרות רגשות בוז, בושה ומבוכה, שפגיעתם בקשר הזוגי יכולה להיות אנושה".

 

האפקט המשפיל חזק במיוחד בסיטואציות האלה, שכן כולנו זקוקים למבטו האוהב, המתפעל, המעריך והחומל של בן הזוג, בייחוד בפרהסיה. כשבמקום מבט אוהב כזה אנחנו מקבלים מבט מבזה, טבעי שנתרחק ונתכנס בעלבוננו. הדברים חמורים במיוחד כשהם חוזרים על עצמם בשיטתיות. "בכל זוגיות ייתכנו רגעים לא יפים, פוגעים וקשים, שמסיבים כאב ומשאירים צלקת. בכל קשר רגשי יש אהבה, יש אכפתיות ויש נתינה, אבל לצד זה יש גם קנאה ויש תחרות. גם כשהקשר חיובי, לא כל הרגשות חיוביים, וזה בסדר. בזוגיות טובה ומיטיבה אנחנו מוצאים דרכים להתמודד איתם, אבל כשאנחנו פונים להשפלות וכשזה קורה שוב ושוב וזה קורה בפרהסיה, הפציעה גובלת בהתעללות ומסיבה סבל רב ונזק, שעלול להיות בלתי הפיך".

 

בשקט בבית

הזלזול יכול להתבטא בדיבור, במילים מפורשות, במעשים או בהימנעות. לרוב, מודעות נמוכה לרגשות שלנו כלפי עצמנו וכלפי בן הזוג שלנו תוביל להחצנתם ואפילו להשפרצתם. המוסיפים חטא על פשע במצבים האלה יזלזלו בתגובת הפגיעה הטבעית של הצד הפגוע, וכך בעצם ירחיקו אותו עוד ועוד.

 

"ראשית חשוב להיות ערים לסימנים להגזמה מצד בן הזוג: הצקה או השפלה לעיני ולאוזני אחרים, חשיפת סודות וחולשות", ממליצה שער־מנדל. "כשחשים שזה קורה יותר מפעם־פעמיים ושזה פוגע, צריך למהר לטפל בזה, לסמן את הגבול בצורה ברורה ולהסביר למה זה רע. אבל לא בתוך הסיטואציה כמובן, אלא בשקט, בבית, כשרגועים ואפשר לשקף את הרגשות ולצפות להקשבה אמיתית. ככל שהדברים קורים יותר לעיני אחרים, כך יש כנראה פחות כבוד מצד בן הזוג הפוגע לנפגע. זאת דרך מעוותת להתמודד עם תסכולים ועם כעסים, ואין סיבה לקבל אותה". •

נגישות