חיי הזוגיות מלאים ועמוסים בעצבים ובכעסים שונים. לרוב הם רגעיים וחולפים, אך לעיתים מעידים על בעיה אמיתית

שיר-לי גולן

פורסם:  25.02.18 , 08:18

זה לא הכי רומנטי, אבל קורה שאנחנו כועסים על בני הזוג, מסננים בשקט קללות כשהם מעצבנים אותנו. זה לא בהכרח אומר שאנחנו לא אוהבים אותם, גם ברגעי הקיצון האלה כשנדמה לנו שאנחנו ממש שונאים אותם, וזה לא חייב להוביל לפרידה. אבל הכניסה ללופ הרוגז והעצבים צריכה להדליק נורה אדומה.

"ראשית כדאי לזכור שזה קורה לכולם", מרגיעה המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "כולנו מתפוצצים לפעמים על בני הזוג שלנו, על שטויות. זה טבעי ובלתי נמנע, כי כששני אנשים גרים יחד יש התנגשות בין דרכי התנהלות וגישות והתנהגויות. אז בהתחלה, בשלב האופורי, הכל מקסים אותנו, וגם ההבדלים מתקבלים בחמלה ובסלחנות, ואנחנו מדביקים להתנהגויות בעלות פוטנציאל מעצבן כינויי חיבה ואפילו מוחמאים מזה ש'הוא כזה פרופסור מפוזר, שהוא חייב את עזרתי בכל בוקר כדי למצוא את מפתחות המכונית'".

 

אבל שלב ההתאהבות הוא לרוב קצר. "כאשר הפאזה הזאת חולפת, פתאום הכל מעצבן: טון הדיבור שלה, הדרך שבה הוא שותה את הקפה, הקולות שהיא עושה כשהיא אוכלת, העובדה שהוא מתעקש לחתוך את הירקות על השיש ולא על קרש החיתוך, טיפות המים שנושרות ממנה כשהיא יוצאת מהמקלחת בלי להתנגב וזה שהוא תמיד מאבד את המפתחות. חיי היומיום מספקים אינסוף הזדמנויות להתעצבן, וכשהכל בו מעצבן, אנחנו מסיקים שהוא עצמו פשוט מעצבן. הבעיה היא שככל שיש יותר התרגזויות כאלה מתרבות גם ההצקות ההדדיות והתחושה הכללית נעשית רעה".

 

קורה לכולם. מריבות בזוגיות (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)

קורה לכולם. מריבות בזוגיות(צילום: shutterstock)

 

המבט הביקורתי

הבעיה טמונה פחות בהתנהגות בני הזוג ויותר בתגובה שלנו. "הבסיס לכעס שאותן זוטות מעוררות הוא בראש ובראשונה הפרשנות שאנחנו מעניקים להן", מסבירה שער־מנדל. "אנחנו מתרגמים את זה שהוא לא מוריד את מושב האסלה ואת זה שהיא שותה בקולניות את המרק כחוסר התחשבות בבקשותינו שינהג אחרת, כזלזול, ומגיבים בעצם לתחושה הזאת, שלאחר לא אכפת מאיתנו, ולא לטיפות המים על הרצפה או לפירורים שנשארים על השיש. זה יכול לקרות בגלל איזשהו נושא לא פתור ולא מדובר ביחסים, שאנחנו חוששים לפתוח, ולכן הכעס מנותב למקומות אחרים ומתפשט ומחרב כל חלקה טובה, או בשל היציאה מהשלב הראשון האופורי ומפנטזיית השלמות, ואז או שהצד שני חוזר לעצמו, משתדל פחות לשאת חן ועושה טעויות, או שהמבט שלנו עליו נעשה ביקורתי יותר".

 

למה עוד אנחנו כועסים?

"סיבה נוספת יכולה להיות שתלטנות, צורך חזק מאוד בשליטה וגישה שלפיה הדברים צריכים להיעשות רק בדרך אחת והיא הדרך שלי, או כתוצאה מכעס של הצד השני עלינו, שגורם לו להיות 'לא נחמד' ומעורר בנו תגובה נקמנית וכעוסה, ולפעמים הכעס הכרוני הזה הוא כן ביטוי לזה שהאהבה נגמרה. במצבים האלה אנחנו כועסים על עצמנו שאנחנו עדיין שם ולא מסוגלים לעזוב, ומוציאים את התסכול על הצד השני. הוא מעצבן אותנו גם כשהוא ממש נחמד".

 

מעגל הרוגז מתעצם והולך עד כדי תחושה של תגובה אלרגית ממש לכל מעשה או אמירה של בן הזוג. "כשהביקורת, הכעס והאכזבה משתלטים על היחסים ועל התחושות, חשוב להיות כנים עם עצמנו ולבדוק מאיפה זה מגיע. להבין בינינו לבין עצמנו האם אנחנו משליכים על האחר עניינים לא פתורים שלנו, מעשה לא הוגן שעלול לפגוע בדימוי העצמי שלו. להבין מהי הבעיה האמיתית – האם ייתכן שאנחנו לא שלמים עם הקשר? שאנחנו חולי שליטה? אולי האחר באמת לא מתחשב מספיק? התשובה לא תמיד תהיה קלה ונוחה, אבל חשוב להגיע אליה. לא פעם, בגלל האתגר שתשובה כנה כזאת מציבה, רבים מעדיפים להישאר בלופ העצבים ולומר לעצמם שלא נורא, שהם מתעצבנים על שטויות וחוץ מזה הכל בסדר, כי הם חוששים מאוד מההשלכות".

 

פסק זמן

במקרים רבים הבעיה אכן טמונה בדברים הקטנים וכל שנדרש הוא שיח פתוח ושיפור התקשורת, כדי להביא למצב שבו כל צד יילך לקראת הצד השני, יביע התחשבות מסוימת ובכך יימצא הפתרון. "כשזה לא קורה, אותן בעיות נקודתיות קטנות נעשות עמוקות יותר, משפיעות מאוד על התחושות ובהיעדר דיאלוג עלולות להפוך לבעיה רצינית", אומרת שער־מנדל. "הגוף חווה את המצב הזה בצדק כמצב של סטרס ומגיב לזה בהתאם, ואז מתרחשים הפיצוצים".

 

קודם כל מומלץ לחזור לפרופורציות. "רובנו נוטים לפרש בצורה דרמטית מדי את התנהגות בן הזוג, לייחס לו זדון גם כשברור שאין כזה. לכן חשוב להיות ערים לזה ולנסות להגיב בצורה מותאמת, לזכור שזה שהוא מלכלך את השיש לא אומר שהוא מזלזל בי. אפשר לקחת פסק זמן לחשיבה כדי לבחור מחדש עם מה אנחנו מוכנים להשלים, עם מה אנחנו יכולים ללמוד לחיות, להביא בחשבון שאותן התנהגויות קטנות ומעצבנות הן רק חלק מתמונת האדם שאיתו בחרנו לחיות ולעבור תהליך של השלמה איתן. כדי שזה יקרה חייבים להפנים את ההבנה שכששני אנשים שהם שני עולמות חיים תחת אותה קורת גג – לא הכל יתנהל כפי שאחד מהם רוצה וחושב שנכון".

 

סמנו את הגבולות שלכם שנית. "כשמקבלים ואוהבים את בן הזוג בגדול, קל יותר להשלים עם אותם באגים קטנים ולהפסיק להעניק להם משקל יתר. לעיתים זה מצריך ללמוד להכיל, להבליג, וזה אפשרי כשאנחנו שלמים עם הבחירה שלנו. כדאי לזכור עוד שהערות חוזרות ונשנות לא ישפרו את המצב, הן רק יגבירו את המתח, שכן אותן התנהגויות מעצבנות הן פעולות אוטומטיות שנעשות בלי מחשבה וקשה לשנות אותן. בסופו של דבר, כל אחד רוצה להרגיש בבית כשהוא בבית, ובבית הזה יש שותפים והבית הזה הוא של שנינו, ואתה זה לא אני, ואני זה לא אתה, וזה בסדר".

הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות"

נגישות