יום רגיל – השעה 14.00
עדיין לא העזתי להרים טלפון ליועצת נישואים על מנת לקבוע פגישה – אולי נצליח לבד ?
אולי אוטוטו הוא ימצא עבודה וכל המשבר הזה יהיה מאחורינו ?אולי ?
כל דבר הופך לשגרה – גם מצבים מורכבים ומסובכים.מקבלים צבע אפור של שגרתיות.לכאורה,אם יש שגרה המצב אמור להכאיב פחות. האומנם? למרות כל המאמצים שלי,אני מאבדת סבלנות ופחות ופחות מתאפקת – השאלות,הביקורות שלי כלפי התנהלותו בחיי היומיום הופכות אותי לטיפוס ממורמר ומרוחק.
פתאום,מצבים שהיו זרים לנו כזוג מתחילים להופיע ולגרום לנזקים – ביקורת הדדית,ריחוק,כעס מאופק,מתן הוראות,בריחה האחד מן השני,העצב והבדידות הופכים להיות יותר אישיים והזוגיות – הזוגיות מתרוקנת והופכת להיות יותר פונקציונאלית.
אני לא רוצה להרים ידיים – חייבים להילחם בשגרה המזיקה הזו. לרגע הדמעות זולגות מעצמן,השיחה עמו במטבח בלילה מתחילה להיות אותנטית יותר ושוב נוצר החיבור הזוגי הממלא אותנו,כן אנחנו אוהבים – כן אנחנו חזקים ונעבור ביחד את המשבר.
אני יודעת שאנו זקוקים לעזרה מקצועית – אני יודעת שלבד לא נצליח ואני מבטיחה לעצמי שמחר, מחר בבוקר אני מרימה טלפון לקבוע פגישה עם מטפל זוגי – דווקא עכשיו כשהשגרה הפכה להיות קצת ורודה יותר ואינטימית. עכשיו יש לי כוחות חזקים יותר להילחם על הקשר ועל המשפחה שלי – כן,מחר אני קובעת ונלך יחד לטיפול זוגי – אני מבטיחה לעצמי.
נגישות
