כיום אנחנו יכולים לדעת הכל על ההתנהלות של בני זוגנו ברשתות החברתיות • אבל עדיף שנתאפק ונכבד את פרטיותם.

שיר-לי גולן, פורסם: 28.04.2018

העידן הדיגיטלי שבו אנחנו חיים לא מאפשר לנו להסתיר דבר. אפליקציית החניה תדווח איפה שמתם את האוטו, אפליקציית הניווט תודיע לאיזה כיוון אתם נוסעים, מצלמות האבטחה יתעדו אתכם גם ברגעים אינטימיים, והפייסבוק יגלה עם מי חידשתם קשר, איזו תמונה שלו אהבתם ומה כתבתם לו בתגובה. בני הזוג שלכם יכולים לדעת עליכם הכל, עד לפרטים הקטנים והאישיים ביותר, ואתם יכולים לדעת עליהם הכל בחזרה.

 

כדאי שתיזהרו. "זה יכול להיות הרסני", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "מקובל לדבר על חשיבותן של הפתיחות והנכונות לחשוף ולהיחשף בפני בן הזוג, על הצורך לאפשר לו גישה לחלקים השונים, גם הפחות מוצלחים בנו, כדי לחוש קרבה, כדי לגרום לקשר הזוגי להיות משמעותי ובריא יותר, וזה נכון. אלא שזה מתייחס לדברים שנחשפים מבחירה, מתוך רצון. הבעיה היא שבעידן הנוכחי אנחנו נחשפים ביומיום בלי להיות מודעים לזה וזה מבהיל גם כשלא עשינו משהו רע, גם כשאין לנו דבר להסתיר, וגם בלי קשר לזוגיות. הזוגיות מתקיימת במתח מתמיד בין האישי לזוגי, כשכל זוג מחליט על המינונים שנכונים לו, ומתוך הבנה שיש צורך ויש מקום גם למרחב אישי ופרטי. כשאפשר לעקוב אחרי היסטוריית הגלישה שלך במחשב, לדעת איך את מכונה ברשימת אנשי הקשר של האנשים סביבך, למצוא את עצמך בפייסבוק בתמונה שלא אישרת למי שצילם לשתף, במקום שאולי לא סיפרת שאת הולכת אליו – זה נעשה בעייתי מאוד".

זכויות הפרט

גם בלי תוכנות ריגול ובילוש מיוחדות, ההיתקלות בדברים שאמורים להיות מוגנים בגדר הפרטיות הבסיסית, הלגיטימית, היא כמעט בלתי נמנעת ובהכרח מייצרת משברים. "כשהכל חשוף, לא מבחירה", אומרת שער־מנדל, "הקשר הזוגי חווה קושי, שמזכיר קצת את מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו נתקלים בהשתקפות של עצמנו במראה בלי שהתכוונו לזה, בלי האוטומט של לסדר את השיער ולהכניס את הבטן. את נחשפת בלי שהתכוונת להיחשף וזה מעורר שאלות, וזה קורה בצורה הדרגתית, ואנחנו כביכול מתרגלים לזה ובעיקר לא ממש מודעים לזה, אבל זה מעודד פיתוח מנגנונים של הסתרה והגנה. זה מה שהמציאות המקוונת יוצרת – צריך ליזום ולהפעיל מנגנונים כדי לעצור את שטף החשיפה, אבל אז אנחנו נתפסים כלא בסדר, כמי שחשוב להם להסתיר משהו, ואם חשוב להסתיר – הרי שאין עשן בלי אש. וזאת טעות".

 

אבל אם באמת אין מה להסתיר, אין סיבה לחשוש.

 

"נכון, ועדיין אדם יכול להיות קנאי בצדק לפרטיות שלו, לגן הפרטי כפי שהצרפתים קוראים לזה, למרחב שהוא רק שלו, גם כשאינו מכיל מאהבים. צריך לזכור שהאדם שייך קודם כל לעצמו ורק אחר כך לזוגיות שלו, למשפחה, לקהילה ולחברה. וכולנו צריכים גן פרטי כזה, שכשהוא מתקיים הוא יכול אפילו לשפר את הקשר הזוגי, ולו משום שהוא מאפשר איזשהו חופש ברמה התודעתית וכך הסיכון לחוש חנוקה פוחת. לאהוב מישהו זה לכבד את הפרטיות שלו, לזכור שאין לנו בעלות עליו, זה לא לרצות לשלוט בו. לא כל המעשים, המחשבות והפחדים שלנו צריכים להיות חשופים".

 

העניינים מתחילים להסתבך אפילו יותר כשנוצרת מעין התמכרות למעקב אחר הצד השני. "כשהרצון לדעת הכל על בן הזוג נובע מהצורך להרגיע את החרדות שלנו, נוצר לופ שמוביל דווקא להגברת החרדה, משום שברגע שבן הזוג לא זמין, לא עונה, זה מתפרש אוטומטית כסימן לכך שמשהו רע קרה. התלות הזאת מזיקה ליחסים כמובן. אדם צריך להתמודד בעצמו עם חרדותיו ובן הזוג צריך להיות לו לעזר, אבל לא להיות מכשיר ההרגעה. מה עוד שכשאנחנו חשים שמנסים לשלוט בנו עוד ועוד – הנטייה הטבעית היא לברוח".

 

חנק ומיאוס

כמו במצבים רבים אחרים ביחסים, גם כאן צריך לדעת להציב גבולות. שער־מנדל ממליצה לא לאפשר לטכנולוגיה לנהל אותנו. "כל זוג צריך לדבר על זה, לבדוק יחד מה נכון ומה לא נכון עבורם, להגדיר יחד את מידת החשיפה ואת מידת השפעתה על הערכים החשובים לשניהם בתוך הזוגיות, כדי לא להגיע לתחושות חנק ומיאוס".

 

מילות המפתח הן ללא ספק איפוק וריסון. "צריך לזכור שנתונה בידינו הבחירה לשמור על פרטיות בן הזוג שלנו – לא לבדוק מתי ואיפה היא גלשה ברשת, לא לפתוח את המיילים שלו גם אם השאיר אותם על המסך, לא לחטט בהודעות שהיא קיבלה בפייסבוק וכו'. בקשר זוגי בריא האמון הבסיסי מייתר את הצורך והרצון לחקור ולבלוש, ומי שלא רוצה להיות בלש ולא מעוניין לעקוב אחרי הפרטנר שלו יכול, גם בעידן הזה, לשמור על ההיגיון ולהימנע מזה".

נגישות

פגישה דיגיטלית

עם וירוס הקורונה כולם מסתגרים בבית.
תחילה יש הרגשה של חופשה אך עד מהרה עלולים להיווצר מתחים בין כל בני המשפחה.
חשוב להתייעץ עם אשת מקצוע מוסמכת ואפשר בקלות וביעילות באמצעות פגישות דיגיטליות.