כיום אנחנו יכולים לדעת הכל על ההתנהלות של בני זוגנו ברשתות החברתיות • אבל עדיף שנתאפק ונכבד את פרטיותם.

שיר-לי גולן, פורסם: 28.04.2018

העידן הדיגיטלי שבו אנחנו חיים לא מאפשר לנו להסתיר דבר. אפליקציית החניה תדווח איפה שמתם את האוטו, אפליקציית הניווט תודיע לאיזה כיוון אתם נוסעים, מצלמות האבטחה יתעדו אתכם גם ברגעים אינטימיים, והפייסבוק יגלה עם מי חידשתם קשר, איזו תמונה שלו אהבתם ומה כתבתם לו בתגובה. בני הזוג שלכם יכולים לדעת עליכם הכל, עד לפרטים הקטנים והאישיים ביותר, ואתם יכולים לדעת עליהם הכל בחזרה.

 

כדאי שתיזהרו. "זה יכול להיות הרסני", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "מקובל לדבר על חשיבותן של הפתיחות והנכונות לחשוף ולהיחשף בפני בן הזוג, על הצורך לאפשר לו גישה לחלקים השונים, גם הפחות מוצלחים בנו, כדי לחוש קרבה, כדי לגרום לקשר הזוגי להיות משמעותי ובריא יותר, וזה נכון. אלא שזה מתייחס לדברים שנחשפים מבחירה, מתוך רצון. הבעיה היא שבעידן הנוכחי אנחנו נחשפים ביומיום בלי להיות מודעים לזה וזה מבהיל גם כשלא עשינו משהו רע, גם כשאין לנו דבר להסתיר, וגם בלי קשר לזוגיות. הזוגיות מתקיימת במתח מתמיד בין האישי לזוגי, כשכל זוג מחליט על המינונים שנכונים לו, ומתוך הבנה שיש צורך ויש מקום גם למרחב אישי ופרטי. כשאפשר לעקוב אחרי היסטוריית הגלישה שלך במחשב, לדעת איך את מכונה ברשימת אנשי הקשר של האנשים סביבך, למצוא את עצמך בפייסבוק בתמונה שלא אישרת למי שצילם לשתף, במקום שאולי לא סיפרת שאת הולכת אליו – זה נעשה בעייתי מאוד".

זכויות הפרט

גם בלי תוכנות ריגול ובילוש מיוחדות, ההיתקלות בדברים שאמורים להיות מוגנים בגדר הפרטיות הבסיסית, הלגיטימית, היא כמעט בלתי נמנעת ובהכרח מייצרת משברים. "כשהכל חשוף, לא מבחירה", אומרת שער־מנדל, "הקשר הזוגי חווה קושי, שמזכיר קצת את מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו נתקלים בהשתקפות של עצמנו במראה בלי שהתכוונו לזה, בלי האוטומט של לסדר את השיער ולהכניס את הבטן. את נחשפת בלי שהתכוונת להיחשף וזה מעורר שאלות, וזה קורה בצורה הדרגתית, ואנחנו כביכול מתרגלים לזה ובעיקר לא ממש מודעים לזה, אבל זה מעודד פיתוח מנגנונים של הסתרה והגנה. זה מה שהמציאות המקוונת יוצרת – צריך ליזום ולהפעיל מנגנונים כדי לעצור את שטף החשיפה, אבל אז אנחנו נתפסים כלא בסדר, כמי שחשוב להם להסתיר משהו, ואם חשוב להסתיר – הרי שאין עשן בלי אש. וזאת טעות".

 

אבל אם באמת אין מה להסתיר, אין סיבה לחשוש.

 

"נכון, ועדיין אדם יכול להיות קנאי בצדק לפרטיות שלו, לגן הפרטי כפי שהצרפתים קוראים לזה, למרחב שהוא רק שלו, גם כשאינו מכיל מאהבים. צריך לזכור שהאדם שייך קודם כל לעצמו ורק אחר כך לזוגיות שלו, למשפחה, לקהילה ולחברה. וכולנו צריכים גן פרטי כזה, שכשהוא מתקיים הוא יכול אפילו לשפר את הקשר הזוגי, ולו משום שהוא מאפשר איזשהו חופש ברמה התודעתית וכך הסיכון לחוש חנוקה פוחת. לאהוב מישהו זה לכבד את הפרטיות שלו, לזכור שאין לנו בעלות עליו, זה לא לרצות לשלוט בו. לא כל המעשים, המחשבות והפחדים שלנו צריכים להיות חשופים".

 

העניינים מתחילים להסתבך אפילו יותר כשנוצרת מעין התמכרות למעקב אחר הצד השני. "כשהרצון לדעת הכל על בן הזוג נובע מהצורך להרגיע את החרדות שלנו, נוצר לופ שמוביל דווקא להגברת החרדה, משום שברגע שבן הזוג לא זמין, לא עונה, זה מתפרש אוטומטית כסימן לכך שמשהו רע קרה. התלות הזאת מזיקה ליחסים כמובן. אדם צריך להתמודד בעצמו עם חרדותיו ובן הזוג צריך להיות לו לעזר, אבל לא להיות מכשיר ההרגעה. מה עוד שכשאנחנו חשים שמנסים לשלוט בנו עוד ועוד – הנטייה הטבעית היא לברוח".

 

חנק ומיאוס

כמו במצבים רבים אחרים ביחסים, גם כאן צריך לדעת להציב גבולות. שער־מנדל ממליצה לא לאפשר לטכנולוגיה לנהל אותנו. "כל זוג צריך לדבר על זה, לבדוק יחד מה נכון ומה לא נכון עבורם, להגדיר יחד את מידת החשיפה ואת מידת השפעתה על הערכים החשובים לשניהם בתוך הזוגיות, כדי לא להגיע לתחושות חנק ומיאוס".

 

מילות המפתח הן ללא ספק איפוק וריסון. "צריך לזכור שנתונה בידינו הבחירה לשמור על פרטיות בן הזוג שלנו – לא לבדוק מתי ואיפה היא גלשה ברשת, לא לפתוח את המיילים שלו גם אם השאיר אותם על המסך, לא לחטט בהודעות שהיא קיבלה בפייסבוק וכו'. בקשר זוגי בריא האמון הבסיסי מייתר את הצורך והרצון לחקור ולבלוש, ומי שלא רוצה להיות בלש ולא מעוניין לעקוב אחרי הפרטנר שלו יכול, גם בעידן הזה, לשמור על ההיגיון ולהימנע מזה".

כולנו מזייפים קצת בתחילת הקשר הרומנטי, זה מובן וטבעי • אבל חשוב לא להגזים, ולהקפיד שהפרק הזה יהיה קצר ככל האפשר.

שיר-לי גולן פורסם: 19.8.2018

בתחילת מערכת היחסים כולנו משקיענים ומשקיעניות, מתמסרים ולוהטים. אבל כעבור חודשים מספר, כשהמפגשים המיניים הופכים לשגרתיים, הם גם נעשים יותר אינסטרומנטליים ותכליתיים. זה טבעי, אבל יש כאלה שהתהליך גורם להם להרגיש קצת מרומים.

 

"אנחנו תמיד תוהים מה קורה שם, כששני אנשים זרים נפגשים ובשנייה אחת נוצר ביניהם הקליק הזה שמחבר ביניהם", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "בהחלפת המבט הזאת, בקשר העין שנוצר שם, מועברים בצורה לא מודעת אלפי פריטי מידע שמקרבים ביניהם או דווקא מרחיקים אותם זה מזה. כשנוצר הקליק ומתחיל קשר, אנחנו משקיעים הרבה מאוד אנרגיה כדי לבסס ולחזק אותו, לשמר את החוויה הטובה שהתחילה ממנו, באמצעות שיחות טלפון ארוכות, בילויים וטיולים משותפים וכמובן התנסויות מיניות. בשלב הזה הכל עדיין חדש וטרי, אין עבר משותף, ואז נוצרים החוזים הזוגיים הראשונים בין בני הזוג, בלי שהם מודעים לכך או שמים לב לעובדה שזה קורה. התפעלות או אי־התפעלות ממשהו, משפטים קטנים שנזרקים לאוויר, הם הבסיס לתפקידים שנוצרים באופן טבעי, במיטה ומחוצה לה, והם משפיעים על דפוסי ההתנהגות גם שנים רבות לאחר מכן".

 

תפקידים מיניים

סקס הוא אחד המבחנים הקריטיים ביחסים זוגיים. אנחנו רוצים שהוא יהיה טוב ורוצים גם שיתאים לנו. בשלב הראשון חשוב לנו במיוחד להבין אם נהנינו, אם הצלחנו לספק את בן הזוג. החשיפה הגדולה והרצון העצום לגרום לזה להצליח – מלחיצים.

 

"שאלות כמו 'תמיד קשה לך להגיע לאורגזמה?' או 'אתה בטוח שאתה אוהב את זה ככה?' מובילות לתשובות פחות כנות בתחילת הקשר", אומרת שער־מנדל. "הסנסורים שלנו רגישים מאוד ואנחנו נוטים להשקיע הרבה כדי להתאים את עצמנו למה שאנחנו רוצים שיהיה, למה שימצא חן, למה שנדמה לנו שהאחר רוצה. זה טבעי, אבל חשוב להישאר אותנטיים ככל האפשר כדי לא למצוא את עצמנו מאוחר יותר בתפקיד מיני שלא רצינו, בתפקיד שלא באמת מתאים לנו".

 

התפקידים וההגדרות שמתקבעים בקשרים זוגיים יהיו תמיד בהשוואה לאחר, ועשויים להשתנות ואפילו להיות הפוכים בקשרים זוגיים אחרים. כך למשל, מי שמקבלת מהפרטנר החדש שלה מסר שלתפיסתו אישה אמורה להיות חסודה ולהצניע את מיניותה – עלולה לחשוש להיתפס על ידו כזולה, ומתוך כך להצניע את מיניותה. בזוגיות אחרת, עם פרטנר שמכיר במיניות האישה ומעריך אותה, היא עשויה להיות קרובה יותר אל עצמה ולתת ביטוי מלא למיניות מלאת החדווה שלה.

 

"כשהוא שואל אותה אחרי אקט מיני או שניים, בחשש מסוים, אם היא תמיד כזאת חתולת מין, היא כנראה תקטין מיד את החלק הזה בה. לעומת זאת, אם אותה שאלה תישאל בעיניים בורקות, היא כנראה תגדיל אותו. בתחילת הקשר אנחנו ערים במיוחד למה שהשני רוצה, למה שגורם לו להימשך או להירתע, ואנחנו מתאימים את עצמנו למסרים האלה, כי אנחנו רוצים כל כך שהקשר יצליח. עם הזמן, ככל שהביטחון בקשר מתחזק ומתבסס, הוא אמור להכיל את העובדה שיהיו שינויים בחוזה המיני. כשהפער בין מה שחשבנו לבין המציאות לא גדול מדי, זה יעבור בשלום, אך כשהפער גדול מאוד – צפויים קשיים ואכזבות".

 

תמיד יהיה פער?

 

"הוא קיים לרוב משום שההתנהלות בהתחלה איננה אותנטית באופן מוחלט, ואילו בהמשך הדרך אנחנו חוזרים לעצמנו. איננו יכולים לזייף את עצמנו ואת תשוקותינו והעדפותינו לאורך זמן – זה גוזל אנרגיה רבה. בתחילת הדרך הזיוף המסוים קל, כי אנחנו מלאי התרגשות ומוצפים בהורמונים ונדמה לנו שהכל נפלא. אנחנו מצניעים חלקים מסוימים בנו, וזה בסדר. אף אחד לא אמור לרוץ ולספר למשל על קשיי התפקוד המיני שלו בדייט הראשון או השני. עם זאת, כדי לא להגיע למצב שהפער הזה בלתי ניתן לגישור צריך להשתדל להיות לא שונים מהותית ממי שאנחנו באמת, וזה מחייב מודעות עצמית וחיבור לעצמי". לדבריה, ניתן לשנות תפקידים מיניים גם אחרי שהוגדרו והתקבעו. "קבלת השינוי בחוזה מחייבת דיאלוג והיא לעולם כרוכה בקשיים, אבל היא אפשרית. התאמת התפקידים המיניים מחדש וקבלתם יכולה לקרות רק בדיאלוג פתוח ומחובר למציאות, ששם דגש על הרצון הטבעי להרגיש בבית במיטה הזוגית, כשהקשר עצמו כבר מבוסס ואפשר לעבוד עליו יחד. זה לא יקרה בעזרת משפטים כמו 'ככה אני' או 'איכזבת אותי' וזה לא יקרה אם נמהר להגדיר מחדש ולהכניס למגירות תודעתיות, בלי שבדקנו לעומק אם המיניות שנוצרה מתאימה ואיך אפשר לפתח את המיניות כך שתתאים לשני הצדדים".

לעגל פינות

המפגש הראשון הוא מפגש בין זרים שמתאהבים זה בזה ונמשכים זה לזה, אבל לכל אחד מהם היסטוריה שונה, רגישויות, דעות, חוויות ילדות ותפיסות אחרות. איננו מכירים את האדם החדש שמולנו. גם כשאנחנו כבר איתו במיטה, איננו מכירים את עצמנו בדינמיקה איתו, איננו מכירים את הקשר המתהווה. לצד ההתאהבות מופיעה תחושת הסימביוזה, וכדי לחזק את התחושה שהכל מתאים ככפפה ליד אנחנו מכחישים חלקים שלמים בנו ובאחר, ולא פעם מנסים לרבע את המעגל בניסיוננו להתאים את האחר שמולנו לצרכים הקמאיים שלנו.

 

"זה לא שאנחנו משקרים בהתחלה", אומרת שער־מנדל, "אלא שהרצון העז למצוא חן, להתאים, לגרום לדברים להסתדר במקום שייעדנו להם – גורמים לנו לייפות את עצמנו ולייפות את המציאות, לעגל פינות. זה טבעי, אבל חשוב להיות ערים לסימנים הראשונים של מחיקת העצמי, שהם מבשרי רעות, ולהשתדל לקרב את עצמנו לעצמנו. כדי לא להרגיש מאוחר יותר כלואים באותו חוזה מיני ראשוני בעייתי ולא מותאם, כדי שלא נתפוצץ אחרי חודשים או שנים של שכנוע עצמי בסגנון 'טוב, לא חייבים להגיע לאורגזמה' או 'מילא, אם הוא מסתפק בסקס פעם בשבועיים גם אני יכולה ללמוד להסתפק בזה'".

חיי הזוגיות מלאים ועמוסים בעצבים ובכעסים שונים. לרוב הם רגעיים וחולפים, אך לעיתים מעידים על בעיה אמיתית

שיר-לי גולן

פורסם:  25.02.18 , 08:18

זה לא הכי רומנטי, אבל קורה שאנחנו כועסים על בני הזוג, מסננים בשקט קללות כשהם מעצבנים אותנו. זה לא בהכרח אומר שאנחנו לא אוהבים אותם, גם ברגעי הקיצון האלה כשנדמה לנו שאנחנו ממש שונאים אותם, וזה לא חייב להוביל לפרידה. אבל הכניסה ללופ הרוגז והעצבים צריכה להדליק נורה אדומה.

"ראשית כדאי לזכור שזה קורה לכולם", מרגיעה המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "כולנו מתפוצצים לפעמים על בני הזוג שלנו, על שטויות. זה טבעי ובלתי נמנע, כי כששני אנשים גרים יחד יש התנגשות בין דרכי התנהלות וגישות והתנהגויות. אז בהתחלה, בשלב האופורי, הכל מקסים אותנו, וגם ההבדלים מתקבלים בחמלה ובסלחנות, ואנחנו מדביקים להתנהגויות בעלות פוטנציאל מעצבן כינויי חיבה ואפילו מוחמאים מזה ש'הוא כזה פרופסור מפוזר, שהוא חייב את עזרתי בכל בוקר כדי למצוא את מפתחות המכונית'".

 

אבל שלב ההתאהבות הוא לרוב קצר. "כאשר הפאזה הזאת חולפת, פתאום הכל מעצבן: טון הדיבור שלה, הדרך שבה הוא שותה את הקפה, הקולות שהיא עושה כשהיא אוכלת, העובדה שהוא מתעקש לחתוך את הירקות על השיש ולא על קרש החיתוך, טיפות המים שנושרות ממנה כשהיא יוצאת מהמקלחת בלי להתנגב וזה שהוא תמיד מאבד את המפתחות. חיי היומיום מספקים אינסוף הזדמנויות להתעצבן, וכשהכל בו מעצבן, אנחנו מסיקים שהוא עצמו פשוט מעצבן. הבעיה היא שככל שיש יותר התרגזויות כאלה מתרבות גם ההצקות ההדדיות והתחושה הכללית נעשית רעה".

 

קורה לכולם. מריבות בזוגיות (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)

קורה לכולם. מריבות בזוגיות(צילום: shutterstock)

 

המבט הביקורתי

הבעיה טמונה פחות בהתנהגות בני הזוג ויותר בתגובה שלנו. "הבסיס לכעס שאותן זוטות מעוררות הוא בראש ובראשונה הפרשנות שאנחנו מעניקים להן", מסבירה שער־מנדל. "אנחנו מתרגמים את זה שהוא לא מוריד את מושב האסלה ואת זה שהיא שותה בקולניות את המרק כחוסר התחשבות בבקשותינו שינהג אחרת, כזלזול, ומגיבים בעצם לתחושה הזאת, שלאחר לא אכפת מאיתנו, ולא לטיפות המים על הרצפה או לפירורים שנשארים על השיש. זה יכול לקרות בגלל איזשהו נושא לא פתור ולא מדובר ביחסים, שאנחנו חוששים לפתוח, ולכן הכעס מנותב למקומות אחרים ומתפשט ומחרב כל חלקה טובה, או בשל היציאה מהשלב הראשון האופורי ומפנטזיית השלמות, ואז או שהצד שני חוזר לעצמו, משתדל פחות לשאת חן ועושה טעויות, או שהמבט שלנו עליו נעשה ביקורתי יותר".

 

למה עוד אנחנו כועסים?

"סיבה נוספת יכולה להיות שתלטנות, צורך חזק מאוד בשליטה וגישה שלפיה הדברים צריכים להיעשות רק בדרך אחת והיא הדרך שלי, או כתוצאה מכעס של הצד השני עלינו, שגורם לו להיות 'לא נחמד' ומעורר בנו תגובה נקמנית וכעוסה, ולפעמים הכעס הכרוני הזה הוא כן ביטוי לזה שהאהבה נגמרה. במצבים האלה אנחנו כועסים על עצמנו שאנחנו עדיין שם ולא מסוגלים לעזוב, ומוציאים את התסכול על הצד השני. הוא מעצבן אותנו גם כשהוא ממש נחמד".

 

מעגל הרוגז מתעצם והולך עד כדי תחושה של תגובה אלרגית ממש לכל מעשה או אמירה של בן הזוג. "כשהביקורת, הכעס והאכזבה משתלטים על היחסים ועל התחושות, חשוב להיות כנים עם עצמנו ולבדוק מאיפה זה מגיע. להבין בינינו לבין עצמנו האם אנחנו משליכים על האחר עניינים לא פתורים שלנו, מעשה לא הוגן שעלול לפגוע בדימוי העצמי שלו. להבין מהי הבעיה האמיתית – האם ייתכן שאנחנו לא שלמים עם הקשר? שאנחנו חולי שליטה? אולי האחר באמת לא מתחשב מספיק? התשובה לא תמיד תהיה קלה ונוחה, אבל חשוב להגיע אליה. לא פעם, בגלל האתגר שתשובה כנה כזאת מציבה, רבים מעדיפים להישאר בלופ העצבים ולומר לעצמם שלא נורא, שהם מתעצבנים על שטויות וחוץ מזה הכל בסדר, כי הם חוששים מאוד מההשלכות".

 

פסק זמן

במקרים רבים הבעיה אכן טמונה בדברים הקטנים וכל שנדרש הוא שיח פתוח ושיפור התקשורת, כדי להביא למצב שבו כל צד יילך לקראת הצד השני, יביע התחשבות מסוימת ובכך יימצא הפתרון. "כשזה לא קורה, אותן בעיות נקודתיות קטנות נעשות עמוקות יותר, משפיעות מאוד על התחושות ובהיעדר דיאלוג עלולות להפוך לבעיה רצינית", אומרת שער־מנדל. "הגוף חווה את המצב הזה בצדק כמצב של סטרס ומגיב לזה בהתאם, ואז מתרחשים הפיצוצים".

 

קודם כל מומלץ לחזור לפרופורציות. "רובנו נוטים לפרש בצורה דרמטית מדי את התנהגות בן הזוג, לייחס לו זדון גם כשברור שאין כזה. לכן חשוב להיות ערים לזה ולנסות להגיב בצורה מותאמת, לזכור שזה שהוא מלכלך את השיש לא אומר שהוא מזלזל בי. אפשר לקחת פסק זמן לחשיבה כדי לבחור מחדש עם מה אנחנו מוכנים להשלים, עם מה אנחנו יכולים ללמוד לחיות, להביא בחשבון שאותן התנהגויות קטנות ומעצבנות הן רק חלק מתמונת האדם שאיתו בחרנו לחיות ולעבור תהליך של השלמה איתן. כדי שזה יקרה חייבים להפנים את ההבנה שכששני אנשים שהם שני עולמות חיים תחת אותה קורת גג – לא הכל יתנהל כפי שאחד מהם רוצה וחושב שנכון".

 

סמנו את הגבולות שלכם שנית. "כשמקבלים ואוהבים את בן הזוג בגדול, קל יותר להשלים עם אותם באגים קטנים ולהפסיק להעניק להם משקל יתר. לעיתים זה מצריך ללמוד להכיל, להבליג, וזה אפשרי כשאנחנו שלמים עם הבחירה שלנו. כדאי לזכור עוד שהערות חוזרות ונשנות לא ישפרו את המצב, הן רק יגבירו את המתח, שכן אותן התנהגויות מעצבנות הן פעולות אוטומטיות שנעשות בלי מחשבה וקשה לשנות אותן. בסופו של דבר, כל אחד רוצה להרגיש בבית כשהוא בבית, ובבית הזה יש שותפים והבית הזה הוא של שנינו, ואתה זה לא אני, ואני זה לא אתה, וזה בסדר".

הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות"

בעוד שריבוי הארוחות בחגים יכול לעשות טוב למשפחות מסוימות, אצל אחרות המצב יותר מורכב: יחסי חמות-כלה בעייתיים, זוגיות פרק ב' שמביאה ילדים נוספים כנדוניה ושאר סוגיות מורכבות, יכולים להפוך את החגים לסיוט. מטפלת ומגשרת עם כל הטיפים איך לצלוח את המפגשים – ואפילו ליהנות

מאת קרן אוחיון 23/09/19
משפחה לא בוחרים: איך לעבור את החגים בשלום
גם המשפחות המורכבות ביותר יכולות לעבור את החגים בכיף (צילום: shutterstock)

 

משפחה. מילה אחת שבתוכה כל כך הרבה מורכבויות מכל סוג שהוא. אבל בחגים זה הולך ומתגבר, כי אם בימות השנה אנחנו יכולים להתחמק ממפגשים, בחגים המפגשים הם לא רק בלתי נמנעים, אלא גם רבים. כתוצאה מכך אנחנו שומעים על הרבה חיכוכים, ויכוחים וריבים בתקופת החגים, שלעיתים אפילו מסתיימים בנזקים שנמשכים הרבה אחרי שהחגים חלפו.

אריאל שער-מנדל היא מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת וגם מגשרת מוסמכת לסכסוכים משפחתיים מטעם בתי המשפט. בתקופה זו הקליניקה שלה עמוסה בעבודה סביב סוגיות אלה, כפי שהיא מעידה. "משפחתיות היא מילה מאוד טעונה לחלק מהאנשים. המשפחתיות יכולה להיות הדבר הכי טוב וכיפי לאנשים מסוימים, מסגרת של שייכות, חברות, יציבות ותחושה שרוצים להיות ביחד כל השבת – לעומת אנשים אחרים שבשבילם מפגש חד שבועי בשבת הוא מורכב הרבה יותר, כבד עליהם", היא אומרת. "אצל הקבוצה השנייה מפגשים משפחתיים יכולים לפתוח פצעים רבים של שנים, וכל מפגש כזה טעון במתח וברצון שהוא יעבור מהר. יש לי מטופלת שאומרת שהיא באה עם משפחתה למפגש חודשי 'עם המפתח ביד'. ברגע שנהיה לה עמוס וקשה היא נכנסת לאוטו ונוסעת. כל אלה מתגברים ביתר שאת בתקופת החגים".

לאנשים שהחגים יוצרים עליהם עומס וקושי, שער-מנדל ממליצה לקחת אוויר ולזכור שאנחנו חיים במציאות ישראלית ייחודית: "החגים שלנו צמודים אחד לשני, אין אוויר בין חג לחג. מה שאפשר ביום יום לנהל, קשה יותר לנווט בתקופת החגים ולעבור אותה בשלום".

למה בעצם זה קורה?

"כי הרבה אנשים מלבישים ציפיות, מחשבות וחלומות מהעבר על החגים והם הופכים לאירוע אמוציונלי. אגב, משפחות רבות מצליחות להסתדר ביום יום כי בני המשפחה לא נפגשים יותר מדי אבל דווקא בחגים, בגלל העומס, צפים הקשיים והכל יכול להתפוצץ. אצל לא מעט משפחות זה מסובך, כי המפגש הקרוב והצפוף מציף התחשבנויות מהעבר".

 

קבלו החלטה מראש: מסתדרים ויהי מה

 

גם אם את לא אוהבת את כלתך, ארוחת החג היא לא הזמן להביע את זה. צילום אילוסטרציה: Shutterstock

 

אחת הבעיות הנפוצות והנפיצות היא של חמות וכלה שאינן מסתדרות. כמובן, יכולים להיות מצבים בהם החם והחתן לא מסתדרים, החמות והחתן וכן הלאה, ולכן נקרא למצב זה בשם קוד – חמות וכלה. בזמנים רגישים ממילא כמו החגים, הסוגיה הזו הופכת מורכבת יותר.

"חמיות וכלות זה נושא מורכב ורגיש שנדון הרבה", מאשרת שער-מנדל. "ברגע שמתחתנים נכנס אדם זר לחלוטין שלא אנחנו בחרנו למשפחה. בין אם רוצים ובין אם לא, זה מפר את הסטטוס קוו של המשפחה. צריך ללמוד לפנות מקום וליצור מערכת יחסים שלא בחרנו בה וזה לא פשוט להרבה אנשים. לפעמים הכלה נכנסת למשפחה ולא מוצא חן בעיניה איך שמתייחסים לבעלה, למשל כשהיא מגלה שהוא לא הבן המועדף. לפעמים החמות לא אוהבת את היחס של הכלה לבן שלה או שנניח היא לא עוזרת בהכנות לחג".

אז מה עושים? יש לך עצות לחמות?

"מקבלים החלטה בראש: מסתדרים ויהי מה. החג הוא לא הזמן לפתוח את הפצעים ולעשות התחשבנויות. הורידו מהארוחה את המשמעויות הסימבוליות של החגים ודמיינו שזו עוד ארוחה. מאוד חשוב גם להוריד ציפיות. בנוסף, אני ממליצה לעשות מחוות קטנות – זה לא הזמן לחשוב מה היה בחג הקודם, להפך. אם את יודעת שהכלה אוהבת סלט מיוחד, תכיני אותו. תחשבי על סדר ההושבה של האנשים כדי שלא תשבי לידה. בואי עם כוונות חיוביות, השתדלי להיות קורקטית, לא לפתוח נושאים רגישים, ובארוחה עצמה דברי עם האנשים שיותר נוח לך איתם".

 

בעיות בזוגיות? בארוחת החג השאירו אותן מחוץ לשולחן

 

"בערב החג תעשו מאמץ שיהיה נחמד לכולם". אריאל שער-מנדל, צילום: יערה דלגושן

 

זיכרו: כל פיצוץ, פרצוף והערה יגררו מתחים ומריבות שיזכרו להרבה זמן. "לכן יש להתכונן מראש כדי לא ליפול לאותם מקומות. אם את צריכה לשחרר את המעמסה הנפשית לקראת המפגש עם הכלה בחג, הקדימי תרופה למכה ותקטרי עם החברות. תקראי מאמרים, תנסי להכניס הומור לסיטואציה, אבל בערב החג עצמו תעשי מאמץ שיהיה נחמד".

גם לבני הזוג יש תפקיד בסיטואציה, לדברי שער-מנדל. "אני ממליצה לבקש מבני הזוג שלנו לעזור לנו. לדבר איתם מראש ולסכם איך הם ירגיעו את הסיטואציה. למשל שבן הזוג ידבר עם הכלה אם לחמות קשה. שיתוף בין בני הזוג יגרום להם לעבוד ביחד כצוות חזק מול הקושי, במקום שהבעיה תיכנס ביניהם".

החגים הם גם ככה מקור לבעיות בזוגיות, אז איך מקלים על המצב?

"החג זה לא המקום ולא הזמן לפתור את הבעיות הזוגיות. ותרו על העקיצות שמביכות את כולם, תעשו מאמץ ותשימו חיוך מודבק, תכבדו את האורחים כי אין דבר גרוע מהורים שרבים ליד כולם. תתנהגו בקורקטיות כדי לא להרוס את האווירה".

ומה קורה כשהמתחים הם לא רק בין החמיות והכלות, אלא כשבני המשפחה כולה לא מסתדרים? "לא חייבים לבלות את כל החג ביחד, לא צריך לאכול את כל הארוחות ביחד, כדאי ובהחלט אפשר לרווח את המפגשים", מציעה שער-מנדל. "אם האירוח קשה וממש סופרים את השעות, לא חייבים להיפגש לארוחה גם למחרת בצהריים. אפשר להתאפק שעתיים-שלוש אבל יום אחרי יום? זה בלתי אפשרי להצליח".

בנוסף, היא ממליצה להקדים תרופה למכה בלשאול את עצמנו מה אנו מצפים מהחג הזה, מה אנו יכולים לעשות עם עצמנו כדי להרגיש יותר טוב בערב הזה, מה אנו יכולים לבקש מהאנשים הקרובים אלינו כדי שיהיה יותר טוב וכך להכין פתרונות מראש, כך שאם קושי מסוים יצוץ, יהיה לו פתרון.

לדבריה, סיטואציות מורכבות כאלה גורמות למגמה שצמחה בשנים האחרונות, לפיה הורים רבים נוסעים לחו"ל ולא רוצים לארח. "זה לא קורה רק בגלל היחסים בין בני המשפחה", היא מדגישה, "אלא מפני שחגים הם עבודה מטורפת כי מזמינים הרבה אנשים וההוצאות מגיעות לאלפי שקלים. אז זה בסדר לברוח מדי פעם, אבל אני חושבת שלא צריך להגזים עם זה. אתמול היה אצלי זוג שאמר שכל שבוע לפני החג הם נוסעים, ובסוף הילדים נפגעים – ובצדק. כי האקט הזה משדר שאתה רק רוצה לברוח מהם, זה פוגע. קשה לכם? זה לגיטימי לגמרי, אז תגידו 'החג הזה עבדתי קשה, בחג הבא אני רוצה לברוח'. בנוסף, אני חושבת שצריך לפתוח מול הילדים את הקושי שבאירוח כל המשפחה, שהכל נופל עליהם. להגיד להם שבחג הקודם זו הייתה קריעת ים סוף והפעם הם זקוקים לעזרה".

 

אל תתביישו לבקש עזרה מהילדים

"הדור המבוגר לא יודע לבקש עזרה, וקורס תחת הנטל". צילום אילוסטרציה: Shutterstock

 

מנדל-שער אומרת שבני הדור המבוגר לא יודעים לבקש עזרה, עושים הכל לבד וקורסים תחת הנטל. "אני חושבת שאסור לוותר, צריך לחלק את המטלות בין הילדים. שיביאו אוכל, שיעזרו לנקות ולסדר, שידאגו לתעסוקה לילדים הקטנים, שיבואו שעה לפני הארוחה לערוך את השולחן. כך ההורים לא ירגישו מנוצלים ושיש להם אחריות לעשות הכל. הורים מסוימים יצטרכו להתגבר על המחשבה שזה כביכול לא מכבד אותם, ולהבין שההפך הוא הנכון. ההורים גם התרגלו להיות עצמאים, לקחת הכל על עצמם ולא לבקש עזרה. לטובתם, זה צריך להשתנות".

מנדל-שער מוסיפה, שכדאי לשים לב לכך שהילדים פעמים רבות רוצים להשתתף. "לפעמים מאוד נוח לילדים לבוא ולהגיד 'אימא גם ככה לא נותנת לעשות כלום'. אבל אם הם רוצים לקחת חלק, אז אפשר לעשות את זה בעדינות ולבקש מהם לבוא לעזור איפה שיותר קל לכם לשחרר. למשל, לסחוב את בקבוקי השתייה הכבדים. אם את חייבת להכין את המנות העיקריות, תני לילדים להכין תוספות או להביא קינוחים".

כשהילדים עוזרים ולוקחים חלק, גם ההורים נהנים. "זה עושה ממש טוב ליחסים", אומרת מנדל-שער, "אחר כך אוהבים את הילדים יותר כי אם הם יושבים ולא עושים כלום, אתם כועסים, מתוסכלים ונעלבים, אבל אם הילדים רואים את המאמץ שלכם ונרתמים, יש הערכה גדולה אליהם, שהם ראו אתכם והתחשבו בכם. מערכת נתינה הדדית משפרת את היחסים לעומת המצב שבו לוקחים את העלבון גם אחרי החג".

 

זוגיות פרק ב'? גלו רגישות גם לצד השני

 

יש צורך להתגמש למען שלום בית ויחסים תקינים בין כולם. צילום אילוסטרציה: Shutterstock

 

ומה עושים כשהנכדים משתוללים?

"זה מאוד תלוי בסבים ובסבתות וביחסים עם הנכדים. אם מדובר בסבא וסבתא שמכירים ומעורבים, זה שונה מסבא וסבתא שבקושי רואים את הנכדים. זה גם תלוי ביחסים עם הורי הילדים. אם ההורים סומכים על הסבא והסבתא אפשר להעיר בעדינות, אבל לזכור שזה הנכד ולא הילד. החג הוא לא הזמן לחנך את הנכד ובכלל, לזכור שחינוך הוא אחריות ההורים ולא אחריות סבא-סבתא. אם הילדים מגזימים, כדאי להפנות בעדינות את תשומת הלב של ההורים, לקחת אותם לצד ולבקש שיקבלו החלטה איך לטפל בסיטואציה. גם פה כדאי להתכונן מראש, להכין את הנכדים לארוחה הממושכת, להאכיל באוכל שהם אוהבים, להושיב אותם במקום הנכון עם  משחקים שיעסיקו אותם".

סוגיה רגישה נוספת בחג היא זוגיות בפרק ב', שמציפה את כל הנושאים שדיברנו עליהם עד כה אבל ביתר שאת. "יש הרבה קשיי נאמנויות סביב החגים", אומרת מנדל-שער. "איפה יהיו הילדים, איתי או עם בעלי לשעבר? ואיפה יהיו הילדים של בן זוגי הנוכחי? לפעמים הולכים למשפחה של הבעל השני והילדים לא רוצים לבוא. המורכבויות מאוד לא פשוטות, במיוחד בשנים הראשונות, כשהיחסים טעונים עדיין".

אז מה עושים? "מילת המפתח היא התחשבות. דואגים איך לא להשאיר אנשים לבד בחג, מפזרים את הארוחות המשותפות על פני כל החגים, ומחליטים שלא משאירים מישהו בחוץ. אם לא מתאפשר להיפגש בערב החג, אז ליזום ארוחה למחרת. צריך לזרום המון, לוותר ולהתחשב. לזכור שיש במורכבות הזאת המון כאבי לב, כי בדרך כלל אתם רוצים להיות עם הילדים שלכם ולא עם הילדים של בן הזוג, אבל אין ברירה ויש צורך להתגמש למען שלום בית ויחסים תקינים בין כולם".

מנדל-שער מסבה את תשומת הלב של ההורים גם למורכבות של ילדיהם בסיטואציה: "אם האבא של הילדים התחתן והאימא לא, הילדים עלולים להרגיש משבר נאמנות, צורך להגן על מי שנתפס כחלש או בודד ובגללו נשארים בבית. אני ממליצה למזער את הנזקים עם הרבה רגישויות למצב ולשים את האגו בצד. לדמיין את הילד, מה הוא חווה, מה הוא צריך, ולזכור שהילדים הם לא בני ערובה של הורה שלא משחרר".

גירושים הם חוויה לא פשוטה, אך גם הזדמנות לעשות מחדש דברים רבים, כולל חיי מין. ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" ממליצים להגדיר מה אנחנו מחפשים, כדי לא להיפגע, ובודקים למה לנשים קל יותר ליהנות מסקס אחרי הגירושים

אחרי שרקדו על מדרגות הרבנות, אנחנו מצפים מהגרושים-גרושות לעשות סקס בשירותי הרבנות ובשירותי הבר הכי מדובר בעיר, להתנסות בסקס בשלישייה, להחליף פרטנר/ית מדי יומיים ולעשות את זה עם מישהו/י שצעיר/ה מהם ב‭15-‬ שנים לפחות.

 

אנחנו מצפים מהגרושים-גרושות לממש את כל הפנטזיות הכי כמוסות. אם לא שלהם עצמם, אז לפחות של מי שנמצאים במערכת יחסים זוגית ממושכת, מונוגמית, אוהבת אבל, אופס, אולי טיפה משעממת ומשועממת. אנחנו רוצים אולי להאמין שאת המחיר הכבד של פירוק משפחה הם מחזירים לעצמם בסקס מסעיר.

 

האמנם? מחקרים רציניים בנושא הזה לא נעשו, בינתיים לפחות. ברור לכל שהגירושים עצמם ותקופת ההסתגלות שאחרי התהליך אינם פשוטים, בלשון המעטה. בין אם אתם בצד העוזב או הנעזב, קל זה לא יכול להיות, בטח אם מעורבים בסיפור ילדים.

 

אבל, התחושה היא שאחרי פרק זמן מסוים (שעשוי להשתנות כמובן מאדם לאדם) דברים בהחלט משתפרים. וכשאנחנו אומרים דברים, אנחנו מתכוונים בהקשר הזה לסקס.

 

זה לא מפתיע. בלי לבטל לרגע את יתרונות המשגל בזוגיות ממושכת (ההיכרות המעמיקה, הרגשות החמים וכל היתר‭,(‬ די ברור שסקס עם אדם חדש תמיד מרגש בהשוואה לסקס עם אדם מוכר. וכשמתגרשים, בהכרח מתנסים מתישהו בסקס עם אנשים חדשים.

 

תוסיפו לזה את העובדה שרבים מאיתנו לא מממשים את תשוקותיהם המיניות (טוב, לא את כולן) בתוך הנישואים, כלומר לאורך זמן, ותקבלו אופציה מסקרנת לפריחה מינית כשמשתחררים מהם. מהנישואים.

 

הנשואים מצפים מהגרושים להגשים כמה פנטזיות גם עבורם (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)

הנשואים מצפים מהגרושים להגשים כמה פנטזיות גם עבורם (צילום: shutterstock)

 

גרושות נהנות ממין בלי לחשוב על הריון

השחרור הזה לא פעם גורם להעצמת החשק המיני, לגילוי מחודש של היכולת ליהנות מסקס ולביטחון חדש להתעקש לעשות את מה שעושה טוב ולהימנע ממה שלא. אגואיזם מיני מבורך.

 

זה יכול, אגב, להתבטא בריצה ממיטה למיטה או דווקא בכניסה מפוכחת ובטוחה לפרק ב‭.'‬ כך או אחרת, הפוטנציאל לשיפור בתחום המיני אינו רק הפנטזיה של חבריכם הנשואים המקנאים בסתר ליבם.

 

המטפלת הזוגית והמינית אריאל שער-מנדל מסבירה: "התגובות לגירושים מגוונות, והתשובה לשאלה האם הסקס משתפר בעקבותיהם תלויה בכמה אלמנטים. קודם כל, זה תלוי בשאלה אם רצית להתגרש או לא. מי שרצה להתגרש עבר בעצם עוד קודם לתהליך הפורמלי איזשהו תהליך פרידה רגשי.

 

"הוא חווה בינו לבין עצמו חלק מהאבל על מערכת היחסים הזוגית שנגמרה, והוא יוצא לעולם אחרי הגירושים פתוח ופנוי להתנסויות מיניות ולקשרים. ככל שאת פנויה ופתוחה יותר להתנסויות – כך האנרגיה שאת משדרת מינית יותר, ואת קולטת ורואה הזדמנויות ועשויה לממש אותן.

 

"במצב כזה הגיוני מאוד שגם הסקס יהיה לוהט ועוצמתי יותר. במקרה שמחכה פרטנר בחוץ הסקס עשוי להיות מצוין גם כי יש תחושה של חופש שלא צריך יותר להסתיר, וזה כמו ירח דבש של תשוקה. יש גם אנשים שיוצאים פגועים מהנישואים ורוצים לחגוג, לבלוע את העולם, ואתרי ההיכרויות האינטרנטיים בהחלט מאפשרים את זה היום, בקלות ובמהירות שלא היו בעבר‭."‬

 

ההנאה המחודשת ממין אחרי הגירושים, אומרת שער-מנדל, אופיינית יותר לנשים. מטבע הדברים, רובנו מגיעות לנקודה העצובה הזאת, הגירושים, כשכבר יש לנו ילדים, ואנחנו אי שם בעשור הרביעי לחיים. מה שאומר כמה דברים טובים ומעודדים: אנחנו נוטות לחוות יותר ביטחון בעצמנו, אנחנו חשות בשלות ומשוחררות, ואנחנו חופשיות מהחיבור האוטומטי בין סקס להריון/לידות/ילדים. "כשאישה מרגישה שהיא יכולה פשוט ליהנות מהסקס – היא באמת תיהנה ממנו יותר‭,"‬ היא אומרת.

 

נשים אחרי גירושים לא מקשרות את הסקס להריון ולידה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)

נשים אחרי גירושים לא מקשרות את הסקס להריון ולידה(צילום: shutterstock)

 

אל תמהרו להכניס את הסקס הביתה

אצל הגברים, מתברר, המצב מעט שונה. הסטטיסטיקה מלמדת, למרבה הצער, כי ‭40%-30%‬ מהגברים חווים קשיי תפקוד בתחום המיני בשנה הראשונה לאחר שהתגרשו. הם אולי חולמים על מין עם בנות 20 ומשהו, אבל הם עצמם, הרי, כבר לא בני ‭.20‬

 

אחרי שהתרגלו לסקס פעם בשבוע עם האישה, עצם החרדה מפני ציפיות הקהל לזיונים מדי בוקר וערב יכולה להיות עוכרת שמחות גדולה. לעומת זאת, גברים נהנים יותר מפוזת הפרפר. גבר שמפלרטט ללא הרף ובהתאם עושה סקס בלי סוף – נתפס עדיין כמצליחן. אישה שמחליטה להתנהג ככה תתמודד אפילו היום עם החשש מפני תדמית ה'קלה להשגה‭.'‬ מה עוד שההגדרה הרבנית 'מותרת' לעיתים נותנת תחושה לא נעימה בעליל של 'טרף קל‭.'‬

 

ישנם גם אנשים, גברים ונשים כאחד, שלא חווים תשוקה מינית לאחר הגירושים. הדיכאון האופייני למצב של פרידה 'מרדים' אותם. זה טבעי, אומרת המומחית, אבל טבעי לא פחות שהתשוקה המינית תחזור, שהרי מדובר ביצר בסיסי כמו הרעב.

 

"לאנשים שחווים דיכאון לאחר הגירושים ונדמה להם שהתשוקה המינית שלהם מתה, אני מסבירה שזה לא ייתכן‭,"‬ היא אומרת. "אני מבקשת מהם לא להתמקד עכשיו בסקס, אלא לחזור לאט-לאט להרגיש את עצמם בצורות אחרות. זה יכול להיות קורס בתחום שמעניין אותם, מסז'ים, ספורט, מוזיקה. האנשים האלה צריכים קודם כל ללמוד ליהנות עם עצמם מעצמם ולא מיד לחפש פרטנר/ית שיעשה להם את זה. לרוב, אחרי כשנה כל אחד מגלה מחדש שהוא מסוגל להתאהב ולחשוק‭."‬

 

לכולנו ממליצה שער-מנדל להיות כנים עם עצמנו. "כל אחד צריך ללכת עם הצרכים שלו. אבל כדאי להגדיר לעצמנו, בכנות, מה אנחנו באמת רוצים. האם אני מחפשת קשר או סטוץ, האם באמת כל מה שאני רוצה עכשיו זה סקס טוב, או שבתוך תוכי הייתי רוצה מהגבר הזה יותר. זה חשוב כדי לשמור על עצמנו, כדי לא להיפגע ולא לפגוע באחרים.

 

"כדאי גם לבדוק מה הרצון של הצד האחר. מותר להגיד 'אני רוצה קשר' ומותר להגיד 'אני רוצה סקס‭.'‬ אבל כשטוב לך עם מישהו והוא לא בהכרח רוצה קשר של ממש – חשוב לבדוק עם עצמך כמה זמן את נותנת לקשר הזה, כי חבל לבזבז זמן. מוטב לפעמים להמשיך הלאה‭."‬

 

ובכל מקרה, אל תמהרו להכניס את הסקס הביתה. אתם גרושים, נצלו את היומיים בשבוע וכל סוף שבוע שני. הילדים שלכם עברו מספיק.

 

שער-מנדל: "אנחנו מגיעים לגירושים בדרך כלל בוגרים יותר, וצריך לזכור שחוכמת החיים שצברנו היא נכס. גירושים הם הזדמנות נהדרת לבחור קצת אחרת, לעלות על דרך אחרת ולהגיע לזוגיות חדשה בריאה יותר. אם בדרך אליה בא לכם ליהנות במשך חצי שנה או שנה מקשרים לא מחייבים – נהדר. העיקר שתהיו כנים עם עצמכם ולא תדחיקו את רצונותיכם‭."‬

ההתמכרות שלנו לסלולרי פוגעת קשות במרחב הזוגי. אם אם נהיה מודעים לכך ונסמן קווים אדומים, נוכל למנוע חלק ניכר מהבעיות.

שיר־לי גולן פורסם: 9.8.18

רבים מאיתנו מגששים את דרכנו אל הסמארטפון עוד לפני שציחצחנו שיניים. ההצצה בו ובדיקת ההתראות הן הדבר האחרון שאנחנו עושים לפני שאנחנו עוצמים את העיניים בלילה. זה הרבה יותר מסתם הרגל רע.

 

"אנחנו כבר לא זוכרים איך הסתדרנו בלי הסמארטפון", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "התרגלנו לזמינות המיידית, בכל מקום, בכל מצב ובכל נושא, מול יחידים ומול קבוצות. המצבים האלה פשוט לא התקיימו בעבר וזה חיזק את מעמדם של מי שהיו איתנו פיזית כמשמעותיים עבורנו. כשאין התמקדות במי שאיתנו, בניית הזיכרונות המשותפים נפגעת והמרחב הזוגי נעשה קבוצתי, גם כשהוא אמור להיות אינטימי. לכאורה, אנחנו 'רק' עונים להודעה, 'רק' מעלים תמונה לרשת, 'רק' בודקים מי עשה לנו לייק. אלא שהצורך להיות מחוברים וירטואלית לאנשים רבים הולך ונעשה דחוף יותר ומגרה יותר, ומי שאיתנו מקבל את המסר הלא־מילולי שהוא חשוב פחות, שהוא יכול לחכות".

 

חרדת נטישה

בעבר נדרש מאמץ כדי לברוח, נדרשה התרחקות מהמרחב הזוגי הפיזי, ואילו כיום אפשר לשכב במיטה הזוגית לצד בן הזוג ולנהל שיחות עם מי שמתחשק. וגם אם אופיין של השיחות האלה תמים, פגיעתן גדולה. "מחקרים רבים שנעשו בצרפת ובאנגליה בשנים האחרונות מחזקים את התחושה שה־FOMO", אומרת שער־מנדל, "הפחד לפספס משהו שמוביל לצורך העז להיות מחוברים כל הזמן, משתלט עלינו. באחד המחקרים הודו 42 אחוז מהנשאלים שהם סובלים מהפחד הזה ולכן מביטים בטלפון בכל שש דקות בממוצע, כלומר עסוקים בו שעות רבות ביום. במחקר אחר סיפרו 63 אחוז מהמשתתפים שהם כל הזמן בטלפון, 27 אחוז הודו שהם עונים לשיחות ולהודעות גם כשהם בשיחה פנים אל פנים".

 

אז מה הבעיה?

 

"התוצאה היא התעלמות ממי שאיתנו, העברת מסר של זלזול וחוסר עניין והתעוררות הגיונית של חרדת נטישה. ברגע שאת יושבת עם בן זוגך ואתם צופים יחד בסרט ומתכרבלים על הספה, הטלפון שלו מצלצל או מצפצף והוא רק מביט בו לרגע ‑ הוא כבר לא איתך, החוויה האינטימית התקלקלה, הביפ הזה הקפיץ אותו וזיהם את המרחב הזוגי. למעשה, גם אם הוא לא מסתכל על הטלפון, הראש שלו כבר לא בסיטואציה המציאותית אלא בתהייה מי שלח לו הודעה ומה תוכנה".

 

לפי מחקר נוסף, אחד מכל שלושה אמריקאים הצהיר שהוא מעדיף שבוע בלי סקס על פני שבוע ללא הסמארטפון, ו־63 אחוז מהאמריקאים דיווחו שהם נהנים יותר בחברת הנייד שלהם בהשוואה לחברת בן זוגם. הרגשות שאנחנו מפתחים כלפי המכשירים האלה עזים, בין השאר משום שהם גורמים לנו להרגיש רצויים, מבוקשים ואהובים. סוג של פייק־לאב: ההצצה בנייד עם כל צפצוף מספקת איזשהו מרגוע, אלא שמיד אחריה נוצר המתח לקראת הצפצוף הבא וחוזר חלילה. הצורך בסיפוק מיידי מוזן נון־סטופ, אבל כמוהו גם הדריכות לקראתו.

 

"קצת כמו אוכל, אנחנו לא יכולים בלי הטלפון הנייד, ולכן קשה להיגמל. אפשר בהחלט לחיות בלי סיגריות, אפשר בהחלט לחיות בלי אלכוהול, אבל חייבים לאכול כדי לחיות, ובימינו חייבים סמארטפון כדי להיות בקשר עם מקום העבודה, כדי לנווט בדרכים, כדי לתקשר עם הילדים כשהם רחוקים. ככל שהגבולות פרוצים יותר כך גדלה הפגיעה בזוגיות. הטלפון פשוט מחבל בחיבור הזוגי, בתקשורת, בהתמקדות זה בזה. ההתמכרות לטלפון יוצרת סבל אמיתי אצל הפרטנרים שחשים זנוחים, היא משפיעה לרעה על מצב רוחם ובחלק מהמקרים גורמת בעיות ממשיות. האבסורד הוא שמכשיר שאמור לסייע לקיום תקשורת בעצם מזיק לה, הוא הורס רגעים משמעותיים ומרוקן אותם, מבלי משים, ממשמעות".

 

אובייקט מעבר

לפעמים הבריחה לנייד מכוונת. כשהקשר הזוגי רע, אך טבעי לברוח ממנו למחוזות נעימים יותר, גם אם מה שנראה בהם הוא לא יותר מאשליה אופטית מהזן העדכני. כולנו לוקים בשיתוף יתר של רגעים פוטוגניים במיוחד, אך גם לזה השפעה בעייתית על מצב הרוח של כולנו: השגרה נראית אפורה יותר, גם כשהיא סבירה ואפילו טובה, כשנדמה שאצל האחרים הכל ורוד.

 

"קשה להתמודד עם ההתמכרות לטלפון הנייד כי יש לו יתרונות רבים ויש הצדקה לכאורה לחיבור התמידי", אומרת שער־מנדל. "מעבר לעזרתו ביצירת קשרים ובשימורם, בניווט ובעניינים טכניים נוספים, הוא משמש כעין אובייקט מעבר ומספק תחושה של שליטה במצב וביטחון. בעזרתו אפשר לדעת בכל רגע נתון ובכל מקום איפה יש, למשל, תחנת משטרה קרובה או בית קפה. והוא גם צעצוע שמאפשר לנו לשחק ממש, והוא ממלא ברגעים של ריקנות ומונע בדידות. מי מאיתנו לא נעזר בו ברגעים מביכים בזמן שהיינו אמורים לעסוק במינגלינג והתקשינו? לפעמים, החציצה שהוא יוצר בינינו לבין המציאות וההרגעה שהוא מספק אמנם מונעות התמודדות, אבל מקלות. אלא שצריך להיזהר מזלילת האנרגיה הזאת".

 

ועוד לא דיברנו על סוגיית השקיפות: איך מאזנים בינה לבין הזכות הלגיטימית, גם בזוגיות אוהבת ומיטיבה, לפרטיות. "כל זוג צריך ליצור לעצמו את האיזון שנכון לו בין אוטונומיה לתלותיות ולהחליט אם לבני הזוג מותר לענות להודעות בטלפון זה של זה, אם מותר לבדוק את היומן של האחר ועוד. לכאורה, קל יותר לבגוד בעזרתו, אבל למעשה קל יותר גם לגלות בגידות, ואם בעבר חיטטנו בסל הכביסה או בקבלות בארנק, כיום הכל במכשיר הקטן הזה".

 

ואיך מונעים את הפגיעה בזוגיות?

 

"כדאי לנקוט צעדים רציונליים, מבוססי מודעות וחשיבה, ולהחליט למשל על שעות שבהן לא מתעסקים בו, על סיטואציות שבהן הוא פשוט מחוץ לתחום. תשומת הלב להשפעתו המזיקה, ברמה האישית והזוגית, עשויה למנוע התפתחות בעיות ממשיות". •

 

הכפר הגלובלי פותח בפנינו אפשרויות חדשות לרומנים מעבר לים, אבל לרוב, אחרי הריגוש הגדול מגיעה אכזבה מרה

שיר־לי גולן פורסם: 18.04.19

הכפר הגלובלי והתקצרות המרחקים בין היבשות והמדינות יוצרים עולם חדש ואמיץ, מלא פוטנציאל להתנסויות שמחוץ לשגרה. "אנשים נוסעים כיום לחו"ל יותר מבעבר, לפגישות עסקים, להשתלמויות ולכינוסים", אומרת המטפלת הזוגית אריאל שער־מנדל. "תחושת הזרות אינה נוחה, וכשנוסעים פעם אחר פעם לאותו מקום, טבעי שמנסים להרגיש זרים פחות באמצעות יצירת הרגלים קטנים. ההיכרות עם אדם זר כשנמצאים רחוק מהבית החם והבטוח, השיחה התמימה בתחילה שמייצרת תחושה של קרבה בתוך חוויית הלבד הכללית, עשויות להיות מפתות מאוד: מעבר לביטול תחושת הזרות, ולו לרגע, לערב אחד, יש בהן כוח עצום לעורר תשוקה. זה מפתה, כי יש פה שילוב בין היכרות למסתוריות, כי פתאום בעיר הגדולה והזרה יש מישהו שמכיר אותך, שמחכה לך, וזה מחוץ לחיים הרגילים וזה אחר. התחושה היא שהמרחק מהבית מצמצם את הסיכון, מאפשר יותר שמירה על האדם עצמו ועל משפחתו. אז מחליפים הודעות בין ביקור לביקור ומחפשים תירוצים לנסוע לאותו מקום שוב, והקשר החדש והמסתורי מתהדק. והוא חזק, כי יש בו משהו נקי, כי כל־כולו הנאות ובילויים ואפס מחויבויות ומטלות של היומיום, ולכאורה גם אפס מורכבות".

 

עד מהרה נוצר מעין היפוך בעייתי. "עם הזמן, הימים בארץ, בחיק האישה והמשפחה, נעשים ימים של המתנה לנסיעה הבאה לאישה האחרת, שנמצאת אי שם ומחכה, וחיים בשני עולמות שונים ומלאים ויכולות לצוץ התלבטויות ושאלות, כמו עד כמה אני נאמן לעצמי, לזוגיות שלי, לקשר החדש, שהוא כבר הרבה יותר מערב קסום אחד, הוא נעשה חלק מהחיים".

 

קרוב רחוק

די ברור למה זה קורה דווקא בחו"ל. "יש רומנים גם בארץ, אבל תחושת הזרות שאנחנו חווים רחוק מהבית מזמינה קשר, המחיצות נופלות מהר הרבה יותר כשאדם זר נעשה קרוב אלינו בסיטואציה זרה, ובעולם שרחוק מעולמנו. קל להתכוונן לפגישות האלה ואפשר להתרגש לקראתן בלי שמישהו יבחין, ועושים לאדם החדש הזה אידאליזציה, שרק מגבירה את החשש לאבד אותו. כשהרומן שלנו הוא עם אדם שחי בארץ אחרת, הוא נעשה מיתולוגי. אנחנו לא רואים בו אדם שלם על שלל המורכבויות של אדם שלם, אנחנו לא נחשפים לכל חלקיו וזה בעייתי, כי המשחק הזה בין זר למוכר, בין קרוב לרחוק, מקבל משנה תוקף ומעצים מאוד חוויה שהיא בעייתית מלכתחילה".

 

לא פעם, הופך הרומן החו"לי הממושך למשענת של הקשר הפורמלי שבבית. הקשר החדש מאפשר לקשר הישן להמשיך להתקיים ושומר בעצם על מסגרת החיים הרגילה, שכן הוא מאפשר לשאת את החיים האפורים בהיותו הפינה הקסומה שאליה בורחים בכל הזדמנות. "זה קורה בעיקר למי שהצורך שלהם באידיאליזציה גדול וכנראה לא מסופק עוד מהילדות, אנשים שמחפשים חזרה לקשר או לחוויה מושלמות", מאבחנת שער־מנדל. "לכולנו יש כמובן צורך בדמויות משמעותיות בחיינו, אלא שרובנו שומרים על נאמנות להן גם כשהן נעשות מורכבות, כשיש להן תכונות שבעינינו הן טובות פחות. האנשים שימצאו את עצמם ברומנים ממושכים בחו"ל, הם אלה שצריכים לשמור על דמויות משמעותיות מושלמות, שזקוקים לקשר סימביוטי שנתפס כמושלם ולכן, לכאורה, לא צריך לעבוד עליו. אלא שבקשר כזה אין התפתחות נכונה, הגיונית, ולמשך זמן מסוים התשוקה המינית הגדולה שקשר כזה מייצר חזקה מאוד ומוחקת מחויבויות אחרות".

 

תעוזה וכאב

מעבר לריגוש, ברומן החו"לי יש גם פתיחות, תעוזה ומתן הביטוי לצדדים באישיות ובצרכים המיניים, שאינם באים לידי ביטוי בדרך כלל. "קשר כזה מזמין אותנו להיות פתוחים, להוציא חלקים שלא יוצאים החוצה בקשר הפורמלי, כי זאת אהבה שמהותה תשוקה והתשוקה אכן בשיאה", אומרת שער־מנדל. "רומן כזה דוחף אותנו להכיר את עצמנו בזוויות שלא הכרנו, לכאורה ללא סיכון. אבל הסיכון קיים, הוא לעולם מחכה מעבר לפינה".

 

אבל בסופו של דבר, אי־אפשר לקיים קשר כזה לאורך זמן. "לרוב, כעבור פרק זמן כלשהו, אחד הצדדים רוצה שינוי או מכיר מישהו אחר, ופתאום אין תיאום בין שני הפרטנרים ונוצר לחץ ויש כאב, כי החלום הזה התנפץ. אי־אפשר לשנות את החיים ולהישאר בחיים כפי שהכרנו אותם, וניתוק קשר כזה עלול להכאיב מאוד". •

ואולי טוב שכך, כי האהבה אינה מבקשת שלמות. כשאחד מאיתנו הוא "מושלם", השני מיד מרגיש שהוא "הפגום"

שיר־לי גולן פורסם 07.10.18

מה טוב יותר מלחיות לצד בן זוג חכם ויפה, ממשפחה טובה, שעושה קריירה מרשימה ועם זאת משקיע בקשר ומביע אהבה, החברים מתאהבים בו והסביבה רואה בו סוג של פנינה נדירה, מציאה. מצד שני, לחיות לצד בן זוג מושלם זה מעייף כל כך.

 

"בתחילת מערכת היחסים, בדרך כלל, כולנו חשים איזו שלמות", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "נדמה לנו שאנחנו עצמנו מושלמים, נדמה לנו שהפרטנרים שלנו מושלמים, וזה נפלא. עם הזמן, אנחנו מתוודעים לצדדים נוספים בפרטנר שלנו, מכירים את חסרונותיו, ובאופן טבעי מגלים את הצדדים האנושיים יותר שיש בו. זה עלול להיות מאכזב וקשה, לפעמים זה אפילו גורם לנו לחשוב שאולי טעינו בבחירה, אבל כשמערכת היחסים מבשילה אנחנו מבינים שלכל אחד יש יתרונות וחסרונות, ולומדים לאהוב את הפרטנר הלא־מושלם שלנו על כל חלקיו. ואם הוא עצמו בעל מודעות עצמית, הוא יודע שאינו מושלם וזה בסדר. זה יוצר איזון טוב בין השניים וזה אנושי. הרי לא במקרה קל לנו יותר להתחבר לאנשים דומים לנו, בתכונות, בהעדפות, בסגנון החיים, ביכולות הכלכליות. כשיש פערים גדולים קשה יותר לפתח אינטימיות. זה נכון לכלל מערכות היחסים וזה נכון במיוחד למערכות יחסים זוגיות. כשבן הזוג נשאר בתפיסתנו מושלם, או כמעט מושלם, ואנחנו מרגישים 'רגילים', הרגשות שמתעוררים אמביוולנטיים".

 

למה לא פשוט ליהנות מזה?

 

"אפשר ליהנות מזה, אין ספק. הרי העובדה שיש לך פרטנר מוצלח כל כך מלמדת שגם את מוצלחת. אבל צריך לזכור, שכשבעיני עצמנו ובעיני הסביבה אנחנו 'רגילים' והוא מתקרב לשלמות, זה מציב אותנו בעמדת נחיתות. זה נעשה מעצבן וחסר איזשהו ממד בקשר ‑ ההכרה בכך שיש חולשות, שיש רגשות לא נעימים ‑ וזה עלול לגרום לריחוק, כדי לא להרגיש רע בכל החוויות המשותפות. הרי אם בן זוגך מושלם כזה, על מה תתלונני כשאת משוחחת עם חברות, נניח? על זה שהוא מושלם? ואז, במקום ליהנות מזה צצים רגשות אשם ונוצר כעס על זה שאת לא יכולה לקטר, כי זה יישמע רע ולא אמין".

 

פלונטר.

 

"ממש. כי גם הוא עצמו לא מבין מה הבעיה, הרי הוא משקיע ורציני, ומה נגיד לו? שיהיה פחות טוב ונחמד כדי שיוקל לנו? כדי שהמצב ישתפר? זה אבסורד, וזה יוצר מלכודת שעלולה להכניס את הפרטנר שחש שהוא בצילו של המושלם לסחרחורת קוגניטיבית ורגשית".

 

חלוקת תפקידים

הדרך האנושית להימלט מהמלכודת הזאת עוברת לרוב בהתרחקות מהפרטנר המושלם, בהתקרבות לאחרים או בפגיעות אחרות בשלמות המעיקה הזאת באמצעות מעשים שליליים מגוונים. הפתרונות הלא־מוצלחים האלה נועדו להוכיח לעצמנו ולמושלם שאיתנו שהוא לא באמת כזה מושלם, בזמן שמי שבצל חש פגום, לא מובן ואשם ‑ בגלל הרגשות האלה.

 

"בכל זוגיות יש חלוקת תפקידים שנועדה לאזן, וההשלמה הטבעית של המושלם היא הפגום", אומרת שער־מנדל. "זאת תחושה קשה, שמלווה גם בקושי למצוא את המקום שלך וגם בתחושה שאת שקופה. הרי האחר, המושלם, הוא שזוכה בכל החיזוקים והמחמאות. ומגיע גם השלב שבו עלולה להתעורר חרדת הנטישה, כי אולי לא מגיע לי כזה מושלם, ואם הוא כזה מושלם בסוף הוא יעזוב אותי, ה'רגילה'".

 

כדאי להביא בחשבון שייתכן שהמושלם הזה כלוא בתפקידו, שהרגילו אותו מילדות להיות במרכז ולהתנהג תמיד למופת, שציפו ממנו להיות כזה ‑ וגם הוא עייף מזה. ואם הוא באמת קרוב כל כך לשלמות, ואם הוא באמת אוהב, אפשר לצפות ממנו לראות את הקושי והסבל של מי שאיתו, ולנסות להקל.

 

"המושלמות הזאת יכולה להעיק על המושלמים ולכן חשוב לשתף בתחושות, לדבר עליהן, לאפשר למושלם להתחבר לקושי שבלהיות תמיד בצל, בלהרגיש שקוף. זה מורכב, זה מצריך אומץ, אבל זה חשוב, כי זאת הדרך להניע אותו לפעולה שתקל על מי שחש בצל. הוא יכול לשדר שהוא זקוק לו, להחמיא לו יותר, גם בחברה, לדאוג להכניס אותו לשיחות, לעודד אותו לטפח תחביבים ולמצוא את המקום שלו".

 

מושלמים וצנועים

שער־מנדל ממליצה להיות ערים למצבים כמו כשה"שקוף" (כלומר, בן הזוג של המושלם) רוצה פחות לצאת ולפגוש אנשים, וכשהוא חש ואף מבטא טינה, נסגר ולא משתף בדברים מחשש לתגובה שיפוטית. "יש מקרים שבהם הפרטנר המושלם עושה מניפולציות רגשיות מכוונות. מקרים שבהם הוא בכוונה 'מוריד' ומקטין את האחר, אף שהוא יודע שזה פוגע בו, שכן זה משרת את האגו שלו והוא לא מסוגל להפסיק. במקרים אחרים, המושלמות של האחד היא תולדה של אידיאליזציה שעושה לו האחר, שאינו חש שהוא עצמו יכול להיות כזה טוב, והוא מטפח את האחד ודרכו מרגיש טוב עם עצמו. שני המצבים האלה לא בריאים, וחשוב להבין אותם ולעבוד על הקשר, ועל התלות ההדדית שיש בחלוקת התפקידים הזוגית".

 

לרוב, כשהיחסים טובים, הפרטנר המושלם רוצה בטובת העזר כנגדו. ופתיחת הדברים עשויה להוביל לשינוי המצב ולשיפור התחושות. "הדיבור על החולשות ועל הקשיים תורם לקרבה ולאינטימיות. לצד זה, כדאי שאותם מושלמים יישארו צנועים, יתנהלו בענווה ולא ינופפו בהצלחותיהם ובמוצלחות שלהם. התנהגות כזאת תאפשר למי שלצידם לחוות פחות קנאה ויותר פרגון ואהבה. בעיקר אם הם יפתחו את עצמם, יעשו דברים שגורמים להם להרגיש טוב, להרגיש משמעותיים, ולא יישארו תקועים בצל של הפרטנר המושלם שלהם". •

אז איזה מן זוג אתם, סימביוטיים או אינדיבידואליסטים? האושר שלכם תלוי במציאת מידת השחרור שלה אתם זקוקים?

שיר־לי גולן פורסם: 21.10.2018

לא סתם אנחנו נהנים כל כך מערב הדרינקים החודשי עם החברות הכי טובות, מערבי הכדורגל עם החבר'ה או משעתיים של שקט מול סרט טוב או ספר מרתק. לבד. גם כשאנחנו אוהבים מאוד, החופש מבורך ‑ כדי לזכור מי אנחנו בנפרד וקצת להתגעגע. הרצף הזה בין קרבה למרחק הוא הבסיס לכל זוגיות, והשאלה היא לאיזה סוג של חופש אנחנו זקוקים.

 

"הזוגות הסימביוטיים יותר יחוו כל סוג של חופש כאיום", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל, "בשעה שבני זוג בעלי צורך גדול בפרטיות ובאינדיבידואליזם יחושו שהקשר ביניהם דווקא מתחזק כשיש להם החופש להיות מי שהם, להרגיש שונה מהפרטנר שלהם ולעשות דברים שונים ממנו. השאלות שחשוב להביא בחשבון בהקשר הזה הן כמות החופש או המינון שלו בתוך היחסים, ואופיו. האם אני צריכה חופש לחשוב אחרת? להרגיש אחרת? להתנהג אחרת? האם מותר לי להיות שונה מבן זוגי מבלי שהדבר יאיים עליו? כדי לצמצם את הקשיים, צריך כמובן לדון בדברים האלה ולהתאים בין הצרכים השונים של שני בני הזוג".

 

חופש אינו לגיטימציה לבגידות. הצורך בחופש הוא הצורך להיות לבד ‑ לא כדי לא להיות עם אהובינו, אלא כדי להיות עם עצמנו. יש אנשים שמשתמשים בצרכים האלה כמניפולציה רגשית: הם מאדירים את החופש כדי להצדיק את הריחוק בקשר הזוגי, או להפך, מקטינים אותו מתוך רצון לשלוט. "במקרים האלה מדובר בשימוש לרעה במושג החופש והוא כמובן לא מומלץ. כללית, כששני אנשים מחויבים זה לזה בזוגיות, הם חלק ממערכת משולשת, שבה מתקיימים אני, אתה ואנחנו. חשוב לשמור על ה'אני' בתוך ה'אנחנו', אין סיבה להיות תאומים סיאמיים, זאת השטחה של מי שאנחנו. בזוגיות בריאה כל אחד מבני הזוג מתפתח עם השנים, לכן השינויים וההבדלים הם בלתי נמנעים, והם מעשירים וגורמים לקשר הזוגי להיות מעניין יותר".

 

מידת החופש ידועה פחות או יותר מראש. "לרוב, דפוס היחסים נבנה כבר בתחילת הקשר, גם בשאלת הכמה נהיה ביחד וכמה בנפרד, והוא מתהדק במודע יותר או פחות מתחת לחופה, או כשמחליטים רשמית על מיסוד היחסים. מאוחר יותר צצים אתגרי החיים שמחייבים התאמות, אותן אפשר לעשות רק כשמבינים מה חשוב לכל אחד מבני הזוג: אם מותר שיהיו דעות שונות או שחשיבה שונה תיתפס כ'לא בסדר', אם לגיטימי לרצות לעשות דברים שונים, גם בנפרד, אם ברור לשנינו שרמת האהבה עשויה להשתנות בתקופות שונות בלי שהקשר יהיה מאוים. את הסוגיות האלה חשוב שכל אחד ילבן עם עצמו ואחר כך יעלה לשיחה זוגית, ולא ‑ האחר עלול לחוות אותם כנטישה או כבליעה".

 

אני ואנחנו

הבמאי וודי אלן אמר פעם שהנישואים טובים כשגבר ואישה נעשים אחד, והשאלה הקשה היא איזה מהם, ואילו הפסיכולוג והמטפל הזוגי הצרפתי רוברט נויבורגר קבע שכדי ליצור "אנחנו" בריא יש צורך ב"אני" נפרד וחזק. כשם שהתינוק מתפתח ומפתח גבולות עם הזמן ויוצא מהמצב הסימביוטי עם אמו, כך גם בבגרות ‑ עלינו להיות אנשים שלמים, בעלי זהות ייחודית וגבולות, כדי ליצור אינטימיות עם האחר בלי להיעלם.

 

"הכניסה לזוגיות בולמת את החופש, מעצם הבחירה בחיים לצד אדם אחר", אומרת שער־מנדל. "היא מפירה את האיזון ומחייבת התאמה מחדש ופשרות, כדי שמצד אחד יהיה אפשר לבנות ולבסס את ה'אנחנו', ומצד שני לא יהיה ויתור על ה'אני'. הפרטיות היא צורך קיומי ורק משטרים טוטליטריים מנסים למנוע מבני האדם לחלום ולחשוב וכך לאבד את ה'אני' שלהם. בזוגיות יכול וצריך להיות החופש לאהוב בלי לבטל את הצרכים האישיים, בלי ציפייה לכך שהאחר לעולם יעשה הכל כדי לספק את צורכי בן זוגו; לריב בלי לאבד את האהבה; לסרב לתוכניות של האחר בלי לאיים על המשך קיומה. כשלאדם יש אפשרות אמיתית להיות הוא עצמו הוא יהיה מאושר יותר ושליו יותר".

 

אבל לא תמיד זה קורה. "לפעמים אנחנו מוותרים על עצמנו מחשש לפגוע באחר, אבל לאורך זמן ויתור כזה בהכרח יפגע בקשר, כי למעשה האדם לא יכול לתת ביטוי לעצמו, למי שהוא ולצרכיו. צריך, עם זאת, להיזהר ממצב שבו קדושת החופש היא בעצם ביטוי לנוקשות, לחוסר נכונות לפשרות ולהתחשבות".

 

לצורך שלנו להיות חופשיים יש צורות וגוונים שונים ומשונים. "אדם שזקוק לחופש בהתנהגות ירצה ללכת ולחזור בלי לתת על כך דין וחשבון, הוא זקוק לריחוק כדי לחוש קרבה ומאמין שהגעגועים שומרים על האהבה. עבורו, כשהפרטנר מאפשר לו חופש תנועה ומכבד את הצורך הזה שלו בלי לאלץ אותו לשקר, זאת הבעה של כבוד, ונאמנותו מובטחת. לעומתו, מי שזקוק לחופש במחשבה יהיה קנאי לפרטיות המחשבות והפנטזיות שלו, וכדי לא לחוש מחנק ‑ ולא כדי לבגוד ‑ הוא לא ישתף בכל מחשבותיו. המסתוריות, מבחינתו, מעודדת את האהבה. אצל אחרים, החופש הנדרש הוא החופש להרגיש אחרת, ההבנה שהאהבה אינה תמיד זהה בעוצמתה, וזה בסדר. החיבור, החברות והכבוד ההדדי חשובים להם יותר מהרומנטיקה. בכל המקרים, כשהצרכים דומים, המערכת תהיה נינוחה יותר וכשהם שונים חשוב להביע אותם ולצד זה להדגיש את הרגשות החיוביים ולהביע אהבה בצורה ברורה, כדי להרגיע את החשדנות והלחץ".

 

תרגיש חופשי

כדי להבין מהו סוג החופש בזוגיות שאנחנו זקוקים לו, כדאי להקדיש מחשבה לשאלה מה מבין המצבים הבאים קשה לנו במיוחד:

 

• שבן הזוג יקרא את היומן האישי שלי או יפתח לי את הדואר.

 

• שבן הזוג ישאל כל יום אם אני אוהבת אותו.

 

• שבן הזוג ירצה לנסוע לחו"ל עם חבר.

 

• שלא נעשה הכל יחד.

 

• כשבן הזוג לא תמיד נוכח כשאני רוצה.

 

• כשבן הזוג לא תמיד מסכים איתי.

 

• שאנחנו לא עושים יחד מספיק דברים בעיניי.

 

• שבן הזוג לא אומר לי שהוא אוהב במידה שמספקת אותי.

 

• כשנדמה לי שהוא לא אומר לי הכל. •

לפעמים אנחנו עושים הכל כדי לשמור על הזוגיות, אבל זה פשוט לא עובד. מתי צריך לשנות טקטיקה ומתי עדיף להרים ידיים?

שיר־לי גולן פורסם: 11.11.18

לפעמים אנחנו רוצים שהקשר יצליח, בכל מחיר. לפעמים המחיר הוא סבל שנמשך שנים ותחושת כישלון האופיינית למצבים שבהם אנחנו עושים כמיטב יכולתנו ובכל זאת הדברים לא זזים. "יש זוגות שמבינים שזה לא זה ונפרדים", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל, "ולעומתם, יש זוגות שמנסים ועוברים טיפולים ומנסחים הסכמים ומעבירים שנים בניסיונות לגרום לקשר שלהם לעבוד, וזה לא קורה. והייאוש כמובן גדל ככל שתחושת הכישלון לנוכח המאמץ שמושקע בעניין מתגברת".

 

למה הם בכל זאת מנסים?

 

"לפעמים ההשקעה נמשכת למרות הכישלון והסבל, כי ברקע יש עדיין רגשות חזקים, לפעמים מדובר באנשים תלותיים מאוד שמתקשים לשחרר. יש אנשים שפשוט מפחדים משינויים ולכן עושים כמיטב יכולתם לשפר את המצב כדי שלא ייאלצו לשנות את הסטטוס שלהם, אחרים נאחזים באמונה שמשפחה לא מפרקים או שהם נתונים ללחץ חברתי או משפחתי לא לפרק את הקשר. יש מי שלא מוכנים להשלים עם כישלונות ולכן יתמידו התמדה סיזיפית בניסיונות לעבוד על הקשר, יש מי שביטחון עצמי ירוד מוביל אותם לזה, הם בטוחים שממילא לא ימצאו משהו טוב יותר, ואחרים שלא ייפרדו בשל תחושת אשם פנימית ‑ הם חוששים לפגוע ביקרים להם".

 

הפרח נבל

לפעמים האהבה מתה, וכמו פרח שקמל ‑ לא משנה בכמה מים נשקה אותו ובאיזו השתדלות נדשן את האדמה, לא ניתן להחיותו ולהביא לפריחתו מחדש. במקרים אחרים, ניסיונות השיקום לא יצלחו כי אינם מדויקים. "לא פעם אנשים לא באמת מנסים לפתור את הסוגיות המשמעותיות שמקשות על הזוגיות שלהם", אומרת שער־מנדל. "למשל, כשהם עסוקים בניסיונות לשנות את הפרטנר שלהם או את עצמם, ואינם מוכנים לקבל את העובדה שייתכנו הבדלים וייתכנו פערים בין בני זוג, והם לאו דווקא בעייתיים. הם תקועים ברצון להיות דומים ובטוחים שעד שלא יהיו כאלה הזוגיות לא תעבוד, וזה הפוך. אחרים עסוקים בהתחשבנויות ונתקעים בלופ של פגיעויות, בלי להגיע לשלב הפתרון, שכן אינם עושים רפלקציה פנימית ואינם מקבלים אחריות לדברים. הם אמנם משקיעים שעות בשיחות, אבל הם עסוקים כל הזמן ב'מי לא בסדר', ועם הזמן סך הפגיעויות עולה על סך החוויות החיוביות בקשר. ואז הם מתנצלים כי הם מותשים, או לשם הרגעה, אבל בהיעדר עבודה פנימית משמעותית דבר לא נפתר והם ישובו למעגל במהרה".

 

מה קורה כשהם מגיעים לטיפול?

 

"הזוגות האלה רבים לא כדי לשנות דפוסים, אלא כדי לחזק עמדות. לפעמים הם ישתפו במצוקתם כדי להוכיח כמה הפרטנר שלהם קשה, וכשהם עושים סקס זה כי צריך ולא כי הם באמת רוצים, או כדי לחזק את התחושה שגם זה לא עובד ביניהם. זה הרסני, כי הם יעשו מה שצריך כביכול, אבל מהסיבות הלא־נכונות, לא כדי להניע מהלכי שיפור אמיתיים".

 

יותר ברגש

מצד שני, לפעמים המאמץ דווקא נושא פרי. "כדי שההשקעה תעבוד צריך שיהיה, מעבר לרצון בהצלחה, לפחות ניצוץ של רגש אצל שני בני הזוג ונכונות להיפתח, להיות מחוברים לרגשות ונכונים לחשוף אותם לפני הפרטנר, וכמובן נכונות לשנות ולהשתנות, נכונות להסכים להיכנס למצב זמני של חוסר ודאות ונכונות לקבל עזרה. לא פעם אנשים חוזרים שוב ושוב על אותן מריבות משום שהם מסיטים את השיח מהסוגיה המהותית, נמנעים מכניסה לעומקם של הדברים".

 

כדי למקד את המריבות בתקווה להשתחרר מהן, מומלץ לשאול את עצמנו, אחרי שהדברים נרגעים, מה האחר עשה שפגע בנו כל כך, מה זה גרם לנו לעשות ומה הרגש שהסתתר מאחורי הדברים. "כשהכל רע אבל יש עדיין ניצוץ של רגש יכולות לעבור שנים, ולייאוש יתווספו גם ציניות ובוז הדדי ומכות מתחת לחגורה", מזהירה שער־מנדל. "לכן, כשנדמה שעשינו הכל והקשר עדיין לא עובד, חשוב להיות כנים עם עצמנו ולהתבונן בדברים בזכוכית מגדלת שקופה, להבין מה הנושא המהותי שמפריע, לזקק את הסיבות, ומהמקום הזה לנסות לעבוד על הקשר. לפעמים, כְּשֶׁלוֹ נדמה שהיא משגעת אותו בקנאה שלה, ועל זה הם רבים במשך שנים, הקנאה אינה הבעיה, אלא התחושה העמוקה שלה שהוא אינו נמשך אליה. כשמגיעים לבעיה האמיתית משהו קורה, דברים משתנים, משם אפשר להתקדם". •

נגישות