פיטורים הם טראומה אישית קשה, שמציבה אתגר לא פשוט בפני הזוגיות • אבל כשהזוגיות חזקה ובריאה, היא תעזור להתגבר על המשבר.

שיר-לי גולן, 26.11.2016.

פיטורים עלולים להפוך גם אנשים חזקים לחבולים, חרדים ומתוסכלים – וזה עלול להשפיע לרעה על התפקוד המיני והנפשי שלהם. "ייתכנו נזקים קשים עד בלתי הפיכים מבחינת האדם המפוטר על הזוגיות והמשפחה", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "מדובר באחד מאותם מצבים שבהם בשנייה אחת הכל משתנה, ולצד ההלם מצטופפים גם רגשות של פחד ובושה, והפער בין החיים כפי שהכרנו אותם לחיים החדשים מאיים מאין כמוהו. כמובן, ישנם תנאים שישפיעו על הקושי והדרמטיות של אירוע כזה, אבל בכל מקרה הוא מלחיץ. מעבר לטלטלה האישית, גם הזוגיות מזדעזעת כתוצאה מפיטורי אחד מבני הזוג, ושניהם חווים קשיים, ולכן שניהם זקוקים לתמיכה".

 

בין הגורמים שהופכים מצבים כאלה לקשים יותר נמצאים גילו של המפוטר, השכלתו ומקצועו, מעמדו הקודם, המצב הכלכלי והמשפחתי, סטטוס ההתפרנסות של בן/בת הזוג, ילדים צעירים מאוד בבית או משפחה מרובת ילדים, חוויית פיטורים קודמת, נסיבות הפיטורים, ההיסטוריה המשפחתית והאישיות.

"חשוב להימנע מהסתרות ומהניסיון ליצור רושם שהכל בסדר, משום שזה מעודד התרחקות ומונע אמפתיה. צריך לשתף, לדבר על הצרכים והפחדים, להבין שהתנועה בין תקווה לייאוש היא טבעית ולנסות לחשוב יחד על פתרונות"

 

אבל לעיתים המפוטר עשוי להפיק גם רווחים מהאירוע הטראומטי. "לא פעם מגיעים הפיטורים אחרי תקופה ארוכה שבה לאדם עצמו לא היה טוב בתפקיד שמילא, אבל לא היו לו הכוחות לעזוב ביוזמתו", מאפיינת שער־מנדל, "והפיטורים דוחפים אותו לצאת סוף־סוף החוצה ולעשות דברים אחרים, חדשים. כשזה קורה, יש פחות תחושות אשם כלפי המשפחה – הוא הרי לא עזב ביוזמתו את הפרנסה הבטוחה לטובת ההתנסויות החדשות. מעבר לזה, כשאנחנו זוכרים שיש הפתעות בחיים, גם טובות, אפשר לראות בפיטורים הזדמנות לשינוי ולגילוי כוחות חדשים ויכולות חדשות. העובדה שרובנו מפחדים מהארעיות ומנסים ללא הרף לקבע מצבים בטוחים יושבת על החרדה הקיומית הבסיסית, אבל צריך להבין שככה זה בחיים וללמוד לקבל את זה שבאמת בכל רגע משהו עלול לקרות".

 

מציאות מאיימת

הזוגיות משפיעה על התגובה לפיטורים ומושפעת מהם. זה תלוי, בין השאר, בתקופה שבה נמצא הזוג. כשהיחסים במצב טוב, הזוגיות תיתפס כגורם תומך, מכיל ומסייע. לעומת זאת, תקופה קונפליקטואלית עלולה להיות הרסנית ולהוליד את הפחד להיתפס פעם נוספת ככישלון, לחזק חרדות מאסונות ונטייה לחוות את המציאות כמאיימת – החשש להישאר לבד, להיזרק לרחוב. "בחברה שהפכה את העבודה לערך עליון, פיטורים נתפסים ככישלון אישי ועלולים להוביל לתחושות סירוס וחוסר אונים, שלא מיטיבות עם הזוגיות", מסבירה שער־מנדל. "הדרך לדיכאון מההבנה שנזרקת והתחושה שאתה מיותר – קצרה".

 

בזוגיות שמקיימת כבוד, מציעה תמיכה ומסוגלת לנהל משא ומתן יאפשרו התשתיות האלה להתגבר יחד על המשבר. לעומת זאת, זוגיות מקרטעת היא מראש נטולת כוחות התמודדות, שכן האנרגיות מושקעות במשבר הזוגי. "גם בזוגיות שאינה מאוד טובה, בשלב הראשון בן הזוג יידע בדרך כלל לגייס כוחות, להאמין ולטעת בבן הזוג המפוטר ביטחון ותקווה. אלא שעם הזמן המצב עלול להידרדר, משום שמי שלקח על עצמו לתמוך לא יחוש שהוא יכול לשתף את האחר במה שהוא עצמו עובר ולהיעזר בו, או שהמפוטר ממילא לא יצליח לספק תמיכה. אז מתחילות ההתחשבנויות, האכזבות, העקיצות וההתרחקות, שכן האמונה שיהיה בסדר נסדקת, ומה שבעיני האחד הוא מעורבות חיונית ומדרבנת ייתפס בעיני האחר כהתערבות יתר מלחיצה".

 

במקביל עלול לחול אצל המפוטר תהליך של דעיכה. הניסיונות הכושלים למצוא עבודה בתחילת הדרך מאיצים תהליך של שקיעה בדכדוך ובייאוש, שבהכרח משפיעים על האינטימיות, משום שהם באים בחבילה אחת עם חוסר חיות, חוסר תשוקה ותסכול שמשתלט על ההוויה.

 

חלק מהחיים

 

יש דרכים להימנע מהתהליך ההרסני הזה. "בן הזוג שפוטר צריך להבין שגם לאחר קשה ולמצוא דרך להיות יותר פרודוקטיבי בבית, לתרום את חלקו ואף להגדיל אותו, ולו זמנית. זה אומר לשמור על סדר יום, לקום בבוקר, להתקלח ולהתלבש, להקדיש זמן לחיפוש עבודה, לפגוש חברים ומכרים גם כדי להתאוורר וגם לטובת הנטוורקינג ולא להיכנע לרצון הטבעי להסתגר. כן חשוב להימנע מהסתרות ומהניסיון ליצור רושם שהכל בסדר, משום שזה מעודד התרחקות ומונע אמפתיה. צריך לשתף, לדבר על הצרכים והפחדים, להבין שהתנועה בין תקווה לייאוש היא טבעית ולנסות לחשוב יחד על פתרונות".

 

כדאי לעשות מאמץ לשמור על אופטימיות, להאמין, להבין מה הפחד הגדול ולעבוד עליו (למשל, בעזרת כתיבת יומן) ולראות במצב הזמני הזה הזדמנות לפתח תחביבים ולחזק תפקידים אחרים, למשל בהורות. "חשוב לנסות להישאר פרודוקטיביים ולגלות אכפתיות והבנה הדדיות לקשיים שחווה האחר", אומרת שער־מנדל. "זה כמובן מצריך גיוס כוחות נפש, אבל זה אפשרי. ההבנה והקבלה שמשברים הם חלק מהחיים חשובות, משום שאז גם אפשר לגלות את אפשרויות הצמיחה שחוויות קשות ומטלטלות כאלה מספקות".

 

 

קל לבלבל בין אהבה לבין תלות רגשית מוגזמת • כדי שזה לא יקרה, אנחנו חייבים ליצור לעצמנו נפרדות

שיר-לי גולן, 4.4.2018

האם אנחנו אוהבים באמת, או שזו רק התלות הרגשית שפיתחנו? התשובה לשאלה הזו כלל אינה מובנת מאליה והיא מטרידה זוגות רבים.

 

"בקשר רומנטי שמתקיימים בו מחויבות וביטחון, כשבן הזוג מופנם אצלנו כמי שאכפת לו מאיתנו ומכיר אותנו היטב ואוהב אותנו, ישנה היכולת לשאת שינויים והתפתחויות מבלי לחוות סביבם חששות וחרדות", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "כשהמצב שונה, כל נסיעת עבודה ליומיים־שלושה מחוץ לעיר עלולה לכרסם בביטחון ולהציף שאלות כמו 'מה יהיה שם?', 'האם קשה לה בלעדיי כמו שקשה לי בלעדיה?', 'האם הוא בכלל מתגעגע אליי?'. ואז, אם היא תשכח להתקשר כי היא עסוקה מאוד – הוא כבר ייכנס לסרטים, ואם הוא יתקשר אבל יהיה לקוני כי הוא עסוק, היא תיכנס לחרדות.

החרדות האלה לא עולות אצל מי שהזוגיות שלהם טובה, אלה האנשים שיידעו ליהנות גם מימים בנפרד, שינצלו אותם למפגשים עם חברים, לתחביבים וכו', לצד הגעגועים. צריך לזכור שבכל קשר אוהב יש תלות. אנחנו בוחרים להיות תלויים זה בזה מעצם היותנו בקשר. אלא שבתחילת הקשר התלות הזאת באופן טבעי חזקה ובני הזוג רוצים להיות יחד מה שיותר, ועם הזמן יש חזרה הדרגתית לחיי השגרה, והתלות הטבעית, הרצויה, צריכה לקבל פרופורציות נכונות ולהיות מותאמת".

 

כלוב זהב

החפיפה בין האהבה לתלות שהיא מייצרת עלולה ליצור בלבול, לכן כדאי להיות ערים לדקויות. בקשר שמבוסס על יותר תלות רגשית ופחות אהבה יהיו הרבה סבל, נפילות ופסגות בעוצמות גבוהות, דרמות – שיגבירו את התלות. "בקשר תלותי יהיה יותר סבל מסיפוק", קובעת שער־מנדל. "זה קצת כמו להיות שתי ציפורים בכלוב של זהב. הכלוב נוצץ, הוא מעניק לנו ביטחון ואנחנו מתואמים ומסתדרים יחד לכאורה, אלא שאנחנו נתונים בכלוב ואין לנו החופש להיות עצמנו ולהתפתח. משהו בכלוב הזהב מקפיא את המצב ולא מאפשר צמיחה. הזוגיות מעל הכל, אנחנו מכוונים זה לזה וצריכים להשתנות או לא להשתנות יחד, בתיאום, כדי לנסות להבטיח שההרמוניה תישמר, שהאיזון לא יופר. כל רצון אחר, כל צורך שהשתנה – נתפסים כבגידה בישות הזוגית, כיציאה מהכלוב שבהכרח מעוררת חרדה. הרי אי־אפשר להיות מתואמים בכל דבר כל הזמן, וזה יוצר מצב שבו אחד מהשניים תמיד מוותר כדי לשמור על הביחד, כדי שהביחד יהיה בסדר. זאת כבר תלות רגשית, שלא נותנת מקום ללבטים, לקונפליקטים פנימיים בלתי נמנעים. החשש לדסקס את הקונפליקטים האלה גורם לקיפאון, הוא מחניק את הצרכים השונים של בני הזוג וקשה להחזיק כך לאורך זמן".

 

התחשבות הדדית היא עניין חשוב ואפילו חיוני לקשר, וכמוה גם הנכונות לוותר, אבל אלו צריכות להתבסס על היכרות עם העצמי ועם הצרכים האישיים כדי לחבור לאחר ליצירת הישות השלישית – הקשר הזוגי. עוד לפני התלות הרגשית בבני הזוג שלנו, עלינו לקיים איזושהי תלות פנימית בעצמנו כדי לא לשכוח אותנו בתוך הביחד.

 

זוגיות המבוססת על תלות רגשית מאפיינת אנשים הסובלים מחוסר ביטחון, החווים על בסיס קבוע תחושת בדידות וריק פנימי שהם מנסים למלא ללא הרף בסיועו של קשר חזק. כך הם מנסים לחמוק מתחושות הסבל וחרדת הנטישה. "זה קשור כמובן לדפוסי ההתקשרות שלנו עם המטפלים העיקריים בנו בינקות, בביסוס יחסים של אמון ואמונה, ביטחון וקרבה עם הדמויות המטפלות שהפנמנו כתינוקות, וכשזה לא המצב – זאת לא באמת אהבה, ואז נדרשות אינסוף הוכחות וזה מעייף. בהיעדר התמזגות יהיה יותר כאב וסבל. לעומת זאת, כשהאהבה בוגרת ובוטחת, התקופות הקשות והמשברים שבהכרח מתרחשים מעת לעת יחלפו.

 

נורה אדומה

תלות רגשית מוגזמת איננה הרצון להיות יחד, אלא חוסר היכולת לאפשר לאחר להיות הוא עצמו. וזאת בשונה מאהבה, שבה לצד הוויתורים מרוויחים תחושות ביטחון, הנאה, גדילה והתפתחות. עניין של מינונים. אז איך יודעים אם הקשר הוא תלותי או באמת אוהב? התשובה דווקא פשוטה למדי. "ראשית, עצם השאלה צריכה להדליק נורה אדומה, שכן אף אחד לא שואל את השאלה הזאת כשהכל בסדר", אומרת שער־מנדל. "וכשהיא כבר צצה, כדאי לבדוק עם עצמנו אם אנחנו תמיד תלויים באחרים, עד כמה אנחנו זקוקים לאישורים חיצוניים, אם יש בזוגיות מקום לצרכים שלנו, מה אנחנו חווים – אם אנחנו אוהבים את האחר או זקוקים לו, אם כל קונפליקט מתקבל כאיום קשה על האחר, עד כמה שכחנו מי אנחנו כדי להבטיח שקט תעשייתי ביחסים, כמה אנחנו עסוקים בחשש מפני פרידה וכמה במה שהצד השני מספק לנו ביחסים האלה".

 

ואם מתברר שהתלות הרגשית משתלטת?

 

"אם זיהינו בעצמנו נטייה לתלות מופרזת, עצם המודעות לנושא עשויה לשפר את המצב וכדאי לתרגל, ממש להתאמן בקבלת החלטות עצמאיות, ליזום פעילויות בנפרד, להתנסות בתחביבים שונים ולהפסיק לבדוק כל העת אם הצד השני אוהב אותנו ורוצה רק אותנו ומה הוא עשה בכל רגע נתון. חשוב לפתח קשב לצרכים שלנו כדי לא להיות עבדים למצב הרוח של האחר ולצרכיו, ולקדם מצב שבו התלות הגיונית, הדדית, כזאת שבה יש גם לגיטימציה לסרב בלי שהדבר יגרום למשבר, ולמרות שזה מבאס. למעשה, כשם שהיה שיתוף פעולה שהוביל להקפאה, כך נדרש שיתוף פעולה כדי להביא לריפוי, להפשרה ולצמיחה".

הקשיים הכלכליים והלחץ גרמו לכך שגם חיי האהבה חטפו פגיעה ישירה. לכבוד ט"ו באב הכנו לכם טיפים שיחזירו את התשוקה הביתה

סיגל בר-קובץ, 05.08.20

 

מה לא עוללה לנו הקורונה? שיבשה את החיים, פגעה כלכלית, הרחיקה חברתית, טלטלה רגשית וגם לא הבהירה מתי היא מתכוונת להסתלק. אז מה הפלא שאצל זוגות רבים, ככל שמתרבים הגלים, הגרפים והעקומות, לא נשאר כוח ולא חשק?
"בגל הקורונה הראשון לאנשים היו המון אנרגיות ועוצמות. היה להם צורך הישרדותי להילחם באויב החיצוני ולשמור על עצמם ועל היקרים להם", אומרת אריאל שער-מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת. "לרוב הישרדות מובילה להמון תשוקה לחיים – ובהתאם גם לסקס ולילודה. לכן רואים בדרך כלל את ה"בייבי בום" תשעה חודשים אחרי המלחמות".

וירוס בחדר המיטות

וירוס בחדר המיטות
(צילום: shutterstock)
גל הקורונה הראשון הציב מראה חדשה מול בני הזוג. גברים ונשים שהיו מורגלים בסדר יום מטורף ובקושי ראו זה את זו, פתאום גילו את ה'ביחד' – לטוב ולרע. "היו כאלה שהשעות המרובות חיזקו את הפנאי, האינטימיות והמגע ביניהם, ואז הקשר והמיניות זכו לעדנה מחודשת", אומרת שער-מנדל. "והיו גם זוגות שסחבו בעיות עוד קודם לקורונה, ועבורם ההימצאות המשותפת יחד 24/7 רק הקצינה את הקושי ואת הריחוק".
במה שונה הגל השני?
"לכאורה בני הזוג חזרו לשגרה: עבודה, ריצות, ילדים. ומרגע שהייתה כבר הסתגלות לאיום החיצוני, בתוך הבית הדברים חזרו לעצבן אותנו. שוב הפכנו ערים לחסרונות של בני הזוג וגילינו פחות נכונות להבליג".

לא לוותר על המגע. להחזיק ידיים, להתחבק, ללטף

לא לוותר על המגע. להחזיק ידיים, להתחבק, ללטף
(צילום: shutterstock)
את המריבות, חוסר הוודאות והקושי הכלכלי מלווה בעיה נוספת: הילדים נמצאים בבית בסוג של חופש גדול מתמשך שלא רואים את סופו. בין אם מדובר בבני נוער ובין אם בילדים קטנים, האינטימיות סופגת פגיעה.
"כשיש בבית מתבגרים, הם הולכים לישון הרבה אחרי ההורים – ואלה מעדיפים, בשל הנוכחות הערה, לוותר על הסקס. כשיש בבית ילדים קטנים, ההורים מותשים מהטיפול בהם, וממילא אין להם כוח לסקס. התוצאה היא שלאט לאט הסקס שוב נעלם ומשאיר אותנו א-מיניים בתוך הקשר".
כלומר?
"זוגות א-מיניים מתנהגים כמו שותפים לדירה, מנמיכים את התשוקה המינית לגובה אפס ומתמקדים בהורות, בקניות ובמשכנתא. כשזוג מתחיל להרגיש ולהתנהג כך, הוא בעצם מכבה בתוך עצמו את המיניות כדי להתאים לדגם הזוגי ולהפחית את מידת התסכול".

אריאל שער-מנדל. "להתאים את הזוגיות לנסיבות ולאפשרויות שיש כרגע בבית"

אריאל שער-מנדל. "להתאים את הזוגיות לנסיבות ולאפשרויות שיש כרגע בבית"
()
להדליק, אפילו בקטנה
"מה שחשוב זה להדליק מפעם לפעם את הגחלת. גם אם זה קורה לעיתים רחוקות, חשוב להישאר בחוויה שאנחנו זוג עם מיניות ותשוקה, גם אם כרגע התנאים לא מאפשרים".
ברגל, ביד, העיקר לגעת
"אחד הדברים שיכול לעזור הוא שמירה על המגע. גם אם אין לנו כרגע בחיים דברים שאהבנו לעשות כזוג, כמו בילויים, יציאות, סרטים, מסעדות, נופש בחו"ל או חופשה בבית מלון, עדיין חשוב לנסות לשמור על המגע. אתם רואים סרט בטלוויזיה? נסו לגעת ברגל אחד של השנייה. התעוררתם בבוקר? תתחבקו. במהלך היום שלחו יד אחד אל השני. זה משמר את התשוקה, אחרת היא נעלמת לחלוטין. אגב, הילדים מאוד אוהבים לראות את ההורים שלהם מתחבקים או מלטפים זה את זה".
לא להיכנס ללחץ
"אין צורך להיבהל כשמינון הסקס פוחת. צריך להבין שעכשיו, כשיש חופש גדול, קורונה ואווירת חוסר ודאות, זה טבעי שיש פחות כוח לסקס. מה שחשוב זה שאף אחד מבני הזוג לא משתמש בסקס כאמצעי של נקמה או לחץ. עייפים? זה לא סוף העולם".
למלא מצברים
"למרות הקושי, כדאי לנסות לגנוב יום אחד, לילה אחד, כדי לברוח לצימר ולמלא מצברים מיניים. זה משאיר את בני הזוג חיוניים, עם זיכרון של חיבור מיני ותחושה שאתם זוג מיני".
בהתאם לנסיבות

כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

לאנדרואיד: https://bit.ly/3auH7hz

לאייפון: https://apple.co/342maZ5

"החוכמה היא להתאים את הזוגיות לנסיבות ולאפשרויות שיש כרגע בבית. אם יש רק מתבגרים בסביבה שהולכים לישון בארבע לפנות בוקר וישנים עד הצהריים, אפשר לעבור לסקס של בוקר".

בגל הראשון עוד היו לנו אנרגיות, כסף ורצון לעמוד במרפסות ולהריע. הגל השני תופס את ההורים מותשים ומרוששים. שלוש יועצות מציעות פתרונות להתמודדות

סיגל בר-קובץ, 24.07.2020

בימים אלה, כשההגבלות הולכות וגדלות והמילה "סגר" נזרקת מכל כיוון, כל משפחה מחפשת פתרונות משלה להצלת יולי-אוגוסט.

"בגל הראשון החרדה היתה מאוד גבוהה אבל המורל היה יותר גבוה, כי היתה תחושה של אחדות לאומית שנתנה לנו כוח", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת.
גל שני

(צילום: shutterstock)

"כולנו השמענו סיסמאות של 'נעבור את זה ביחד' והיה לנו רצון לעמוד במרפסת ולהריע. בגל השני זה הפוך: החרדות פחתו כי הסתגלנו ולמדנו, אבל המורל הרבה יותר נמוך. יש פחות אנרגיה ל'ביחד' ולעידוד הלאומי ואין אמונה במנהיגים.

אנשים מבינים שזאת ריצת מרתון ולא ריצת 100 מטר והתובנה המבהילה מחלחלת בכל הנימים. בגל הראשון אמרנו, 'יאללה, נתגבר, נעשה מהלימון לימונדה', אבל כל זה התחלף בתחושה של עייפות וייאוש הולך וגדל".

"החופש הגדול מוצא את האנשים סגורים בחלק ניכר מהזמן, עם יותר ילדים בבית, פחות אפשרויות בילוי, פחות כסף ויותר תשישות, לכן ההתמודדות הרבה יותר קשה.

הכי חשוב: לא לשכוח את הזוגיות.

היא הבסיס להצלחה של הקיץ הזה. אם תהיו רק הורים ותשכחו שאתם קודם כל בני זוג, מהר מאוד תתחילו לריב על כל דבר. להיות הורים טובים זה לא מספיק, כדי להטעין אחד את השני ולהתמלא באנרגיות חייבים לגנוב קצת זמן זוגי, ואז אפשר לחזור לטפל בבית ובילדים.

ביחד.

כיוון שהחיים עכשיו מטורפים, אין כסף והילדים בבית, ההמלצה שלי: קחו לכם זמן לזוגיות (אפילו רבע שעה פעמיים בשבוע). צאו מהבית לסיבוב (אפשר עם הכלב) ושמרו על העקביות. כך תהיה המשכיות לשיחות שלכם ותרגישו שיש למה לחכות. זה הזמן שבו תוכלו לפרוק ולשתף. אם אין את זה – מתרחקים.

עזרה מחברים. הורים עם ילדים קטנים, נסו להיעזר בקבוצת חברים לחלוקת הנטל.

משהו טוב מחכה. דמיינו בקול רם משהו חיובי וכיפי שתעשו ביחד כמשפחה בעוד כמה חודשים.

שחררו. תשקיעו בילדים שעה, שעתיים ביום, וביתר הזמן תזרמו. תנו להם להיות מול הטלוויזיה והמחשב ואל תדרשו מעצמכם יותר מזה, כי לא תחזיקו מעמד".

המורל הגבוה של המרפסות (משמאל) התחלף במחאה וייאוש

(צילומים: דנה קופל, שרון צור)

המורל הגבוה של המרפסות (משמאל) התחלף במחאה וייאוש

תכנון שבועי גמיש
בקבוצת הווטסאפ שפתחה ד"ר דורית דויטש בימי הגל הראשון, היא מחלקת עצות "הישרדות" שבועיות למשפחות."החופש הגדול בצל הקורונה מאופיין בעיקר בחוסר ודאות", אומרת דויטש, שמעבירה הרצאות וסדנאות בנושא עיצוב התנהגות. "אנשים לא יודעים מה יהיה מחר, הגזרות וההחלטות משתנות חדשות לבקרים וקשה לתכנן את מהלך הימים הקרובים. לכן מה שנדרש מאיתנו זה בעיקר גמישות וניהול זמן ממקום אחר: בעבר היינו מתכננים את החופש ברמה חודשית או דו־חודשית. כעת אי־אפשר לתכנן לחודש הבא ואפילו לא לשבוע הבא. לא ברור אם יהיו קייטנות, אם נעבוד מהמשרד או מהבית, אם החוף ייפתח או ייסגר ומה יהיה".

אז מה עושים?
"הכינו תוכנית שבועית בלבד שכוללת אפשרויות לשינוי. בכל יום קובעים מטלות חובה, מטלות רשות וזמן פינוק אישי: ריצה, ספר, משחק, גלידה, כל אחד מה שמתאים לו.
קבעו תקציב מראש ותכננו אותו לפי הייעוד: הזמנת פיצה, הליכה לבריכה, מה שמתאפשר.
נהלו מעקב יומי של מה נעשה במהלך אותו היום ובכל סופשבוע ערכו שיחה על מה היה טוב ונכון השבוע ומה צריך שינוי.
ההמלצות והתובנות זהות לכולם, אבל חשוב להכין לכל אחד את התוכנית המיוחדת לו בהלימה לגיל ולצרכים".

 

מימין: אורנה ארפי, אריאל שער-מנדל, דורית דויטש

מימין: אורנה ארפי, אריאל שער-מנדל, דורית דויטש

הסתגלות למצב קיצוני

"המגפה הבלתי נגמרת מעלה באופן טבעי את מפלס הסטרס והחרדה", אומרת אורנה ארפי, עובדת סוציאלית ומטפלת זוגית ומשפחתית. "יש תחושה שמדובר בתקופה בלתי נגמרת שרק מסתבכת ומשתנה באופן דינאמי. כולנו מושפעים ממנה בדרך זו או אחרת ונדרשת הסתגלות למצב קיצוני ולחוסר ודאות מתמשך.
"כל אחד מגיב אחרת ללחץ, אנשים שונים נלחצים מדברים שונים, אבל יש כמה דברים שאפשר לעשות, שיכולים להקל:

נסו להמשיך לנהל את השגרה המוכרת: להתעורר בשעה הרגילה, להתלבש באופן נוח וייצוגי ובשום אופן לא להישאר בפיג'מה או סמרטוט. לעשות מקלחת ממריצה, אפשר תוך כדי מוזיקה קצבית, להשתמש במוצרי היגיינה ריחניים.

תוסיפו משחקי הנאה עם הילדים, בלי חוברות, בלי לימודים בכפייה. אם הם מתעניינים ושואלים, פיתחו יחד איתם ספר ואינטרנט וצאו לחקור את העולם.

עשו ספורט ביחד (בזוג או עם הילדים) באמצעות אפליקציות מגוונות. אפשר לצייר קלאס עם גיר על המדרכה, לשחק במחבואים, לרכוב על אופניים. כל יום משהו אחר.

תאכלו נכון ולא מתוך סטרס. הנטייה לאכילה רגשית בתקופות לחץ מסיחה את הדעת מהטרדות, אבל עלולה להחמיר את תחושת הדכדוך. הפחיתו בצריכת אוכל מעובד ומשומר ואיכלו יותר מהטבע. הקיץ הוא זמן מצוין לאבטיח עם בולגרית, גלידות הום מייד, מיצים סחוטים ושייקים בריאים וצבעוניים שיעלו את המורל והקרירות בגוף.

מה קורה כשאנחנו עדיין אוהבים, אבל המשיכה כבר לא קיימת? • הצתת הלהבה מחדש היא משימה קשה, ולפעמים בלתי אפשרית

שיר-לי גולן, 2.9.2017

גם כשהאהבה לא מתה, גם כשאתם החברים הכי טובים, לפעמים אי־אפשר לשחזר את הרומנטיקה ביחסים, להחזיר אליהם את התשוקה. מי שהיה שם, במיטה הזוגית המוכרת, לצד בן או בת זוג אהובים, בלי טיפת חשק לגעת, יודע כמה כואב זה יכול להיות.

 

"כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו במצב כזה, של הימנעות מיחסי מין עם הפרטנר, מסיבות שונות", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "זה יכול לקרות בגלל כעסים, שגרה קשה, התמקדות בילדים, בעיות בתפקוד המיני, ליבידו נמוך. נורמלי גם שיש גלים, שיש תקופות של יותר אהבה ותשוקה ותקופות של פחות מהן, ביחסים מתמשכים. אלא שלעיתים מגיעים למצב שמכונה בצרפתית amour־Des, מצב שבו האהבה הרומנטית, המשיכה כלפי הפרטנר, נעלמו, אף שיש בנו עדיין רגשות חיוביים כלפיו.

זו חוויה קשה שמטילה צל כבד על אפשרות המשך קיומו של הקשר ומציפה מחשבות מאיימות – מה קרה לי? מה קרה לו? האם להיפרד או לשכב איתו למרות שכבר אינני נמשכת אליו? למה זה קרה? לצד המחשבות האלה, יש במקרים רבים חשש להיפרד מאדם אהוב 'רק' כי לא נמשכים אליו, אלא שקשר זוגי מתבסס על שלושה סוגים של אינטימיות – גופנית, רגשית וחברית, של שותפות בדרך. כשאחד הבסיסים נעלם, המערכת כולה בהכרח מתערערת".

 

הרוצח השקט

הפתרונות האינטואיטיביים למצבים הללו מגוונים – יש מי שיפנו לבגידות כדי לא לפרק מערכת יחסים טובה, בד בבד עם הרצון לא לוותר על האלמנט המיני בחייהם, אחרים ישנו את החוזה הזוגי וינסו להפוך את היחסים לפתוחים. אחרים יעשו כמיטב יכולתם לחנוק את התשוקה המינית ויהפכו למעשה לא־מיניים במסגרת הזוגית שבה הם חיים כדי לשמר אותה, ויהיו מי שימשיכו לעשות סקס עם הפרטנר שאיתם, ללא רצון ומשיכה. כך או כך, המחיר גבוה והקושי עלול להפוך להיות כבד מנשוא.

 

"זה לא חייב לקרות בעקבות משבר גדול כמו בגידה", אומרת שער־מנדל. "זה יכול להיות תהליך מזדחל שרוצח את האהבה הרומנטית בשקט, בלי דרמה. זה יכול לקרות בזוגיות שמקורה בחיבור שמלכתחילה לא באמת התאים, או כשהחיים האמיתיים מתחילים והרומנטיקה נדחקת בהכרח הצידה, וכמובן, בעקבות שינויים בלתי נמנעים שכולנו עוברים. אלא שכשהרומנטיקה נגמרת אנשים נוטים להיעשות יותר קשים זה עם זה, הם כועסים על עצמם על כך שהם נשארים וכועסים על הפרטנר שגורם להם להישאר, גם כשהוא בעצם לא מודע למתרחש, וזה יכול להיעשות פוגעני.

כשהמבט הארוטי על האחר המשמעותי אובד, לא כשהוא רק פחות נגיש לנו באופן זמני, אלא כשהוא ממש אבוד, הכאב גדול. משום שאנחנו רגילים לחשוב שהכל תלוי בנו, שאפשר תמיד לתקן, ופתאום יש מצב שבו אנחנו עדיין חשים חום וחיבה כלפיו, אבל מבינים שזה לא מספיק. קשה מאוד להודות שזה נגמר. האהבה היא מקור לסבל ולעונג, ומצב כזה עלול להוביל גם לניתוק מוחלט של האהבה. לכן ההכחשה יכולה להימשך שנים, אבל משהו בנו מת".

 

טיפול שורש

השאלה הגדולה היא האם אפילו מה שמת הוא עדיין, איכשהו, בר־החייאה. "חשוב לזכור שבכל קשר זוגי יש עליות וירידות, ולפעמים יש תקופות של משבר שניתן לצאת ממנו, ולא מדובר במצב הזה של תשוקה שמתה", מאבחנת שער־מנדל. "במשברים מהסוג הזה ניתן לטפל, לרוב באמצעות דיאלוג פתוח, כזה שמאפשר לבני הזוג למצוא דרכים לחזור זה לזה, למצוא מחדש את התשוקה. כשכן מדובר במצב הזה, מצב ה־amour־Des, צריך ליצור שינוי של ממש בחוזה הזוגי, משהו ברמה של טיפול שורש, לא תיקון קוסמטי, כדי להחזיר את האנרגיה הזאת ליחסים.

בדרך כלל, חיזוק אלמנטים של רוך והערכה הדדית יאפשר לבני הזוג לחיות קצת יותר טוב יחד, במקום לחיות בסבל קבוע ומתמשך. הם ממילא מעריכים זה את זה, מתפקדים היטב כשותפים וחברים. אפשר לעשות את זה באמצעות חיזוק הנאמנות, שימת דגש על חוויות זוגיות מהנות, לאו דווקא חוויות מיניות כמובן. לעיתים מה שעוזר הוא לפתוח את זה עם בן הזוג, בלי שיפוטיות ובלי נימה קורבנית, מתוך הבנה שבכל זוגיות ישנם שני אנשים שיכולים ורוצים וצריכים להמשיך להתפתח ולגדול, שיש תנועה".

 

אך עם כל הצער והכאב, צריך להודות שהמצב סופני למדי. "יש הבדל בין המעבר הטבעי מתשוקה בוערת בתחילת מערכת היחסים לקשר חברי בוגר, הכולל משיכה ואהבה רומנטית ומכיל גם את הנפרדות המחויבת בין בני הזוג בהמשכה, לבין המצב הזה. פה לא מדובר על תשוקה שנחלשה, על שיעמום אופייני למערכת יחסים זוגית ממושכת, אלא על מצב שבו החיבור המיני התנתק – מצב שבו אני מסתכלת על מי שהיה הפרטנר המיני המועדף עליי והוא לא עושה לי כלום, להסתכל עליו זה כמו להסתכל על הרבה אנשים אחרים ברחוב, אנשים שלא מושכים אותי, שאני אדישה כלפיהם".

 

מה בכל זאת אפשר לעשות?

"טיפול אישי עשוי לסייע במקרים הללו, כדי להבין את עומק המשבר ובמידת הצורך, והרצון, להוביל לחיזוק החלקים האחרים בקשר. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שכשהיחסים הזוגיים נעשים א־מיניים, יהיה קשה להמשיך לחיות יחד, שכן לחיבה ההדדית יתלוו בהכרח תחושות של ויתור והחמצה. לכל בחירה יש מחיר, מה שכמובן מעצים את הקושי. כמובן, כשיש ילדים משותפים רצוי להתעקש יותר על ניסיונות ההחלמה, אבל בלעדיהם – פרידה היא לרוב המוצא הכי הגיוני, כי את המבט הארוטי לרוב לא ניתן לשחזר, את התשוקה לא תמיד אפשר לתקן".

 

האם אתם שותפים או אויבים? • התשובה לשאלה הדרמטית הזו תיקבע על ידי ההתמודדות הזוגית שלכם עם טרדות היומיום

שיר-לי גולן, פורסם ב24.03.2016

הסעת לחוגים, החזרי משכנתה, ויכוחים עם החמות, עייפות אינסופית ודאגה לילדה שיצאה לטיול עם התנועה או לתינוק עם חום גבוה – טרדות היומיום המתישות האלה, ורבות אחרות, מזמנות עומס גדול של לחצים וחרדות. העומס הזה, ובעיקר אופי ההתמודדות איתו, הם שייתנו את הטון ויהפכו בני זוג לשותפים או לאויבים.

 

"אנחנו יוצאים לדרך הזוגית שטופים באהבה, בתשוקה ובתחושת שותפות גדולה, ותמיד מופתעים ממה שהחיים בזוג דורשים מאיתנו", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "מיליוני המשימות שנולדות כשנולד ילד, כובד האחריות המונחת על הכתפיים ושלל הדאגות הנלוות יוצרים סטרס ממשי ומכניסים תכנים אחרים לחיים הזוגיים. רובנו לא נותנים את הדעת על אותן בעיות יומיום קטנות, הן נראות לנו בצדק שוליות, אבל כיוון שהן נוטות להתרבות הן נעשות משמעותיות ומשפיעות השפעה מכרעת על אופי הקשר. אלפי מצבים שגרתיים לחלוטין הם שיגרמו לנו לחוש שאנחנו בזוגיות מספקת או בכזאת שאנחנו חשים בתוכה בודדים".

 

הריקוד הזוגי

 

השינוי ההכרחי בחלוקת האנרגיות עלול להיות קטלני ולגרום לבני זוג לשכוח זה את זה, להתרחק. במקרים כאלה הם יחושו כיריבים בשדה קרב, נטולי אנרגיות, מתוסכלים, עסוקים במריבות או בהימנעות. במקרים אחרים, שבהם המטלות משתלבות ברומנטיקה ולא מעלימות אותה לחלוטין, תתבגר האהבה ותשמר רגשות חיוביים של קרבה ושותפות.

 

"היכולת לפתח דיאלוג חיובי או מכאיב תלויה בסגנונות התקשורת האישיים של כל אחד מבני הזוג", מסבירה שער־מנדל, "בסוגי ההתקשרות שחוו כילדים, בריקוד הזוגי שלהם, ביכולת הוויסות הרגשי של כל אחד מהם וביכולתם לקבל שינויים ומעברים ולהתייחס אליהם, או לא, כאל תקופות חולפות. בדיאלוג מיטיב ישנה יכולת לראות את האחר ואת צרכיו מבלי למחוק את האני, וכדי שזה יקרה נדרש ויסות רגשי שאינו דבר אוטומטי. גם מודעות למוקשים האישיים ולקיחת אחריות עליהם עשויה להרגיע את הצד השני. התכווננות לאחר, שמקנה ביטחון ביחסים, וידיעה שבן הזוג ידידותי כלפינו ואפשר לצפות את תגובותיו על סמך חוויות שעברנו יחד, שאנחנו מסוגלים לתקשר גם אם אנחנו נמצאים במריבה גדולה – הן הבסיס".

 

מקורות הסטרס בזוגיות רבים, ועימם ניתן למנות את הבית, על תחזוקתו והמטלות הכרוכות בה, ההורות, קשיים כלכליים ודאגות פרנסה, חברים וסוגי בילויים, המערכת הבין־דורית, ההתפתחות האישית של כל אחד מבני הזוג והדינמיקה הזוגית עצמה. בניגוד למה שאולי התרגלנו לחשוב, ביטוי אותנטי של הצרכים לא בהכרח פותר את הבעיות. לפעמים הוא אפילו מעצים אותן, כיוון שהוא עלול להלחיץ את הצד השני עוד יותר, לגרום לו לחוש שכופים עליו מעשים או אמירות שאינם מתאימים לו, תוך ביטול זכות הבחירה שלו להבעה.

 

כך, למשל, עבודות הבית מזיקות ליחסים הזוגיים: אמירה כעוסה ושגורה כמו "שוב השארת כלים בכיור!" מבטאת תחושה עמוקה יותר של היעדר שותפות ותסכול. "חוסר תפקוד מתורגם לקשיים בקשר ומשקף את התפיסות הערכיות של כל אחד מבני הזוג", מסבירה שער־מנדל. "הזבל שלא מורידים הוא הזבל הזוגי, וכשלא זורקים אותו בזמן הוא מסריח. אז מגיעות האמירות המוכרות, התובעניות, כמו 'למה לא עשית?' או 'תעשי את זה!', ופתיחת פנקס החשבונות הופכת לכלי במאבק הכוחות הזוגי, תוך כניסה לאזור אחר של יחסים, משהו שדומה יותר להורים ומתבגרים ופחות לשותפות בין בני זוג. גם חלוקת תפקידים שרירותית, קפואה ונוקשה, שמתעלמת מצורכי האחר, מיכולותיו ומהדברים שהוא עושה ממילא, תעורר תסכול. ולהפך — אם בהסכם בינינו אתה זה שמבשל, אבל באחד הערבים חזרת מאוד עייף ואני מציעה להחליף אותך ולבשל במקומך, המשך הערב יהיה כנראה נינוח ונעים הרבה יותר, כי באנו זה לקראת זה".

 

בהזדמנות הזאת כדאי להזכיר שאם נתתם לבן הזוג (או ביקשתם ממנו והוא נענה) לעשות משהו, יש לאפשר לו לעשות את זה בסגנונו, גם אם דרך קיפול הכביסה שלו איומה בעיניכם או שהוא משאיר פירורים על השיש כשהוא מכין סנדוויצ'ים לילדים במקומכם. למעשה, אפשר ומומלץ אפילו לצחוק על זה יחד.

 

שיחת אוורור

 

ענייני הכסף תופסים מקום של כבוד על במת הדרמה הזוגית היומיומית. הוא קונה עוד זוג נעליים מיותר בעיניה, היא קונה שמלה הרבה יותר מדי יקרה בעיניו, או שהם רבים על הלחם היקר מדי והירקות שנזרקים באופן קבוע, ולפעמים על כן או לא נסיעת חלומות (של מי מהם, זאת אחת השאלות) לחו"ל. "גם במקרים האלה הוויכוח הוא לכאורה על כסף, אבל לרוב הוא מבטא כעסים עמוקים יותר", אומרת שער־מנדל.

 

אז מה עושים?

 

"כשמבינים את הבסיס, דברים יכולים להשתנות. במקום להתווכח, להתלונן ולהוכיח, צריך לעבור להקשבה – ואז, לרוב, אפשר למצוא פתרונות יצירתיים. כדאי גם להחליט מראש על מפגש זוגי מפעם לפעם לצורך אוורור, במקום להתלונן כל היום, התנהגות שעושה בעיקר חשק לברוח".

 

בשיחות האוורור האלה חשוב להתמקד במצב הרגשי, בתחושות שעולות באותם מצבים של שגרה קונפליקטואלית, ולדבר על המוקשים האישיים, מה שעשוי לסייע בהבנה שלא הוא או היא אשמים בכל. רצוי מאוד להימנע מאמירות שנפתחות במילים "את/ה תמיד" ונוטות לדרדר את הדיאלוג.

 

"ההתחשבות באחר וההימנעות מנוקשות יצבעו את המציאות בצבעים אחרים, אפלים פחות", מסכמת שער־מנדל. "אם אני יודעת שהוא בלגניסט, אני יכולה לאפשר לו להיות כזה בחלל מסוים ומוסכם בבית, למשל. מעבר לזה, חשוב להסתכל תמיד גם על הדברים הטובים שיש בקשר, לזכור אותם ובשמם להעביר מסרים נעימים ומחמיאים, לגעת זה בזה. היחס בין החוויות החיוביות בזוגיות (הבעת אמפתיה, מגע יד, חיוך) לבין החוויות השליליות (ביקורת, זלזול) צריך להיות חמש לאחת כדי לאפשר לנו לחיות יחד, בהנאה, עם הקשיים והמהמורות. באווירה כזאת, שהיא בריאה וידידותית, הכל ניתן לתיקון ולשיפור, גם בלי טיפול זוגי".

החדשות הרעות: בכל קשר זוגי עתידה לצוץ גם תחושת השיעמום • החדשות הטובות: אם הקשר טוב מספיק, היא תחלוף

שיר-לי גולן, פורסם ב16.03.2017

המילה שיעמום הפכה לאויב הגדול של האנושות בכלל, ושל הזוגיות בפרט. "שיעמום מתחבר לחזרתיות, מונוטוניות, משהו שקורה כל הזמן לאורך זמן, בוודאי בעידן הנוכחי, לכן רובנו כמהים כל הזמן לדבר הבא וקופצים מדבר לדבר בקצב מסחרר", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "אנשים שמחזיקים מעמד לאורך זמן באותו מקום עבודה, או לחלופין באותה זוגיות, נתפסים בשנים האחרונות כחסרי שאיפות, כמי שקצת נרדמו בשמירה, וזה לא מפתיע כשהדגש מושם על תשוקה ושוויוניות ופחות על אכפתיות, רכות, היכרות וביטחון. אלה נתפסים כפחות סקסיים, ממש כמו הרגל טוב. אלא ששכחנו בדרך שהרגל זה לא בהכרח דבר רע, שיש גם הרגלים טובים".

 

הבשורה הרעה היא שבכל קשר זוגי עתידה לצוץ גם תחושת השיעמום. הבשורה הטובה היא שאם הקשר טוב מספיק, היא תחלוף. "קשר זוגי הוא עניין דינמי", אומרת שער־מנדל. "בשלב הראשון באופן טבעי הכל מעניין. יש הרבה תשוקה, יש תוכניות ורעיונות לבניית עתיד משותף, כל מה שהאחר עושה נתפס כמסקרן. בשלב השני צצות שלל משימות שמכניסות עניין, או שמתחילים להתעורר מאבקי כוחות בגלל דברים מעצבנים שעולים אל פני השטח, וגם אלה הופכים את הזירה ללא משעממת".

 

אז מתי מופיע השיעמום?

 

"אלה שלא נתקעים בשלב זה יגיעו לשלב השלישי של הקשר, שבו לרוב תהיה פנייה לאחד משני מסלולים: הרגעה שמלווה בהתרחקות, ריקנות, ניכור ובדידות, שיושבים בדרך כלל על כעסים לא פתורים; וההרגעה שנלווית להם היא תוצר של ייאוש שמוליד שיעמום. שיעמום מהסוג הזה עלול להפוך לחוויה המרכזית בזוגיות ולצבוע אותה בצבעים אפרוריים. לעומת זאת, ישנם המקרים שבהם ההרגעה מגיעה ממקום של קבלת האחר על יתרונותיו וחסרונותיו בחיבה, היטמעות זה בזה ותחושה פנימית שה'אנחנו' הזה שנוצר אינו משעמם, כיוון שהוא חלק מהישות הזאת, המשותפת. במקרים האלה השיעמום יכול לצוץ בין המוני רגעים ורגשות חיוביים בקשר, והוא יתקבל בהבנה ומתוך ידיעה שזה בסדר, שהוא יחלוף".

 

הסובלים

 

ממש כמו שאי־אפשר לחגוג יום הולדת מדי יום או להגיע לתגליות מסעירות על בסיס שבועי, כך לא כדאי ואי־אפשר לצפות מהזוגיות להיות תמיד מרגשת, מסעירה, משכרת חושים. השיעמום הוא בהכרח חלק מהחיים, אבל כשהוא צץ כדאי לדבר עליו, לסמן את גבולותיו ולפעול כדי לייצר איזשהו חידוש ולהכניס אדרנלין למערכת.

 

"הבעיה עם שיעמום היא לא עצם קיומו, אלא העובדה שהוא עלול לרוקן את הקשר", מסבירה שער־מנדל. "כשמפסיקים לצחוק יחד, ליהנות יחד מסקס ומחוויות אחרות, החיים באמת עלולים להצטמצם באופן מדכדך לעבודה ושינה. אלא שלפעמים השיעמום הוא רגש משני לקונפליקטים שלא הותרו, לבעיות שפחדנו להתמודד איתן ולדבר עליהן בפתיחות, וכדי להמשיך להימנע מזה אנחנו בעצם משטיחים את הרגשות ומתוך זה מגיעים לתחושת השיעמום. במקרים אחרים מתגלה פער בין בני הזוג בצורך בריגושים ובשעה שאחד מהם מסופק לחלוטין מהשגרה המונוטונית, האחר מרגיש שהוא עוד שנייה משתגע. חשוב להיות ערים להבדלים האלה ולהתאים לזה את הדינמיקה".

 

ולמרבה הצער, יש גם זוגות שחווים שיעמום פשוט משום שהאהבה ביניהם מתה. "לאלה לא יעזרו טיולים, צימרים או המלצות לתנוחות חדשות במיטה – להפך, ניסיונות כאלה רק ישקפו להם את המציאות העגומה, את העובדה שהזוגיות שלהם גוועה.

 

"אצל חלק מהמשתעממים מדובר בכלל בחוויה קיומית אישית – הם חיים בתחושת ריקנות מתמדת שלשווא ינסו למלא באמצעים חיצוניים, ויש מי שמשתעממים מהר מאחרים ועלולים להיות סוחטי אנרגיה כבני זוג. גם פערים בשפה הרגשית יובילו לשיעמום. כשאת מעוניינת בדיאלוג רגשי שהוא חווה כחפירה, מהר מאוד ייעשה הדיאלוג ביניכם שטחי והביחד ייחווה כמשעמם".

 

השורדים

 

כשזה קורה אחרי 40 שנה יחד, זה נתפס כלגיטימי; כשזה קורה אחרי שנה־שנתיים – זה בהחלט צריך להדליק נורה אדומה. באופן מפתיע, דווקא הזוגות הוותיקים חווים לרוב פחות שיעמום. תחשבו רגע על הזוגות הקשישים הללו, שצועדים בנחת יד ביד בשדרה, על אלה שמגניבים ליטוף אוהב באירועים משפחתיים.

 

"נראה שמי שמצליחים לשרוד יחד את תקופות השיעמום הטבעיות לאורך השנים נהנים מאלמנטים חדשים שנכנסים לקשר ביניהם עם הזמן, במקום התשוקה והריגוש, דברים כמו רכות, הומור פרטי, סלחנות, אכפתיות גדולה, כבוד הדדי וחברות", אומרת שער־מנדל. "הם שותפים לחיים, הם בנו יחד משהו עמוק וממושך, לא נבהלו מהשיעמום וחווים עניין הדדי מתמשך, גם בזכות חוויות משותפות שצברו ודאגו להכניס לקשר כל השנים. הדברים האלה שומרים על החיות הזוגית, ובתוך כל זה הם גם מבינים שזה ממש בסדר להשתעמם יחד לפעמים, אחד עם השני או אחד ליד השני".

 

אז איך להגיע לאהבה בת 20 (ויותר) מבלי שהשיעמום יצבע את החיים הזוגיים באפור?

 

 להקפיד על התפתחות אישית, שתאפשר להכניס הביתה תכנים חדשים ומעניינים. רצוי ששני בני הזוג יקפידו על כך, שכן התפתחות של צד אחד בלבד היא מתכון די בטוח לשיעמום זוגי.

 

 ליצור חוויות משותפות טובות, שיהפכו לזיכרונות נעימים משותפים, שירחיקו את השיעמום ויפרו את הקשר.

 

 לא להזניח את חיי המין.

 

 להכניס צחוק והומור לקשר, כולל הפתעות קטנות.

 

 להיות אותנטיים, להתחבר ל"עצמי", לעשות דברים גם אם הם מעניינים רק צד אחד ולא להסתפק בלרצות את הצד השני.

 

 לדבר על השיעמום כשהוא צץ. שיחה כזאת תהפוך בפני עצמה לחוויה משמעותית מקרבת, שעשויה להוביל להנאה.

 

 לשמור על אופטימיות. אנשים אופטימיים יכולים להתמלא מדברים קטנים, כמו הודעת טקסט נעימה או פרח שצמח בעציץ, וכך הם משתעממים פחות. הקניית משמעות לדברים הקטנים במקום ריצה אחרי ריגושים תבטיח עניין.

לכולנו ברור מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, אז כעת נותר רק לכתוב את עשרת הדיברות שיתאימו לליל הסדר הכל כך לא שגרתי הזה, שנחת עלינו פתאום משום מקום. אי לכך ובהתאם לזאת, גייסנו למשימה את מיטב המומחיות, קיבלנו עשר תשובות נהדרות ‑ חלקן חכמות ויעילות, וחלקן ממש־ממש מצחיקות!

שיר-לי גולן, פורסם ב06.04.2020

והנמכת ציפיותיך

רביטל ויטלזון יעקבס, סטנדאפיסטית:

"תזכרו: מתחילים בהכי הנמכת ציפיות ולאט־לאט מנמיכים. אם כוס היין הראשונה לא נשפכה מיד איך שנמזגה אלא במשפט הראשון של ההגדה ‑ היו שמחים, מדובר בהצלחה מסחררת. ובקשר למזון: זו ההזדמנות שלנו למרוד בארוחת חמש המנות המוגזמת שכל האמהות שלנו, עד לבתיה בת פרעה, היו מכינות. הרי כולם תקעו תפוח אדמה כזית, אם כזית זה אומר בגודל מנת שווארמה בלאפה. הייתי כל כך רעבה שגם את המרור אכלתי בכפית. קערת הסדר בהגיענו ל'שולחן עורך' ריקה מסימנים, למעט סימני החרוסת על סנטרי. אז השקיעו בארוחה מה שפחות, גם ככה ביצה במי מלח בימי הקורונה שלנו זו ממש שחיתות. וטיפ לבעל: מנהל סדר יקר, אם הגעת לחד גדיא ואין ילד ער בסביבה ‑ אין צורך להעיר אותם. למעשה, אם תעיר אותם תגלה שגם לאמא יש נטיות של מלאך המוות. ואם לא הערתם ‑ אין שום סיבה לשיר את כל הבתים. אתן לך ספוילר: זה נגמר בדיוק כמו שזה נגמר בשנה שעברה".

נלי תגר | צילום: טל שחר

נלי תגר | צילום: טל שחר

וזימזמת בזומיך

שלי מילר, מטפלת זוגית ומשפחתית, מדריכת הורים ומרצה בתחום ההורות והמשפחה:

"נתחיל בתיאום ציפיות ‑ נסביר לילדים מראש שהשנה נחגוג את ליל הסדר בבית שלנו, בנוכחות (פיזית) של המשפחה המצומצמת ובנוכחות (דיגיטלית) של המשפחה המורחבת, חגיגה נוסח 2020. יותר מתמיד תשתדלו לשתף את הילדים בהכנות, שכדאי שהפעם יכללו ברכות חג לכל בני המשפחה. אפשר לצלם סרטון, לשיר שיר או לצלם ברכה כתובה, לבשל ולהכין את שולחן החג יחד.

נערוך סדר אמיתי, בדיוק כמו שאנחנו חוגגים בכל שנה, בלי הנחות, כולל הכל: בישולים, עריכת שולחן, שמלה לבנה, קריאת ההגדה, ארוחה טעימה, שירי חג, והכי חשוב ‑ רגע מציאת האפיקומן (והמתנה!). אל תוותרו על המסורת המשפחתית, תחגגו בזום משפחתי סדר משותף. סבתא, סבא והדודים יהיו בנוכחות דיגיטלית מלאה, נתחבק חיבוק דיגיטלי אוהב; העיקר שלא נרגיש לבד. אם עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".

ליבי נחימובסקי

ליבי נחימובסקי

נגה ד'אנג'לי

נגה ד'אנג'לי

ד"ר מלי דנינו

ד"ר מלי דנינו

שירלי טמיר

שירלי טמיר

אפרת לקט

אפרת לקט

ופינפנת הופעתך

ליבי נחימובסקי, בלוגרית חרדית ואמא ל־6, כוכבת רשת:

"אני יודעת שכולנו נשארים החג בבית ואפשר להישאר בטרנינג עם הגולגול בשיער, וזה ייראה אפילו נורמלי. אבל אני בעד ללבוש את השמלה הלבנה הכי יקרה בארון, להתאפר מוגזם ולנעול נעלי עקב, נטו בשביל ההרגשה האישית שלנו ‑ אנחנו הכי חשובות בעולם. יאללה, איפה ארבע הכוסות שלי? בעצם, אני בשמלה לבנה, קחו ממני את היין הזה!".

צאלה מיינרט | צילום: אנה אוסטרובסקי

לא תתכחש לרגשותיך

אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית:

אריאל שער־מנדל

 

אריאל שער־מנדל

"חשוב לא להתכחש לשני הצדדים של הרגשות ‑ עצב וחששות מצד אחד (סבתא לבד), לעומת רצון לשמוח וניסיון להיות אופטימיים מצד שני (העיקר הבריאות והכל עובר). רצוי לתת מקום לשני הצדדים הללו. כדאי לסנכרן את הרגשות שלנו ולתת מקום לצד הכואב והדואג לפני ליל הסדר, כדי לאפשר לעצמנו להתחבר לצד האופטימי והשמח שבנו בליל הסדר עצמו. מה שיעזור לערב החג להיות שמח הוא למשל עשיית משהו משמעותי, כמו לדאוג לשכנים הגרים בגפם ולחגוג את ליל הסדר במרפסת או בגינה ולאפשר להם להשתתף באופן פעיל ומלא, גם מרחוק, בשמחת החג. תחושת ההעצמה שתעניק לנו האכפתיות תספק משמעות חיובית יותר לסדר בצל הקורונה".

 

לא תתמכר לאפליקציה

צאלה מיינרט, ראש המרכז להורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים:

שלי מילר

שלי מילר

"אני ממליצה בחום, בפרט כשמדובר במשפחות עם ילדים צעירים, להיעזר באפליקציות וידיאו באופן חלקי ולזמן מוגבל. נצלו את הסיטואציה למימוש ההזדמנויות שהיא מציעה בכאן והעכשיו המשפחתי: הכנה משותפת של מנה מסורתית, עריכה משותפת של שולחן החג, יצירת מפיות מיוחדות לשולחן החג המשפחתי וכמובן קריאת ההגדה. את האפליקציות השאירו לשיתוף של כמה שירים מתוך ההגדה, לברכות לקראת הישיבה לשולחן הסדר, או לחיפוש משותף של האפיקומן. ילדים, בעיקר הצעירים שבהם, זקוקים לחוויה נוכחת סביב שולחן החג, לזמן קריאה מסודר, לשירה וגם לזמן מסודר של הארוחה. עריכת ליל סדר רב־משתתפים באפליקציה לא בהכרח תייצר אווירה משפחתית רגועה ונינוחה".

 

זכור איזה יום היום

נגה ד'אנג'לי, סטנדאפיסטית:

"מעבדות לחוסר חיוניות! הרבה זמן שהמצב לא היה כל כך חרבאנה, אז בואו נעדכן את ההגדה למצבנו, הרי למי אכפת שהיו עשר מכות בעוד שיש מכה אחת שמרחפת מעלינו וגונבת לכולן את הפוקוס ‑ מכת הקורונה. 'והגדת לבנך ביום ההוא' ‑ והצלחת לזכור איזה יום היום. ואילו עם ישראל המשיך להתקהל, היינו אנו ובנינו ובני בנינו עושים זום גם בפסח הבא, וכל המרבה להתבודד בביתה ולהישאר שפויה הרי זה משובח. אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? חוץ מזה שלאמא יש שפם, הלילה הזה כולו מרור (כמו כל החודש האחרון). ותם, מה הוא שואל? 'מה ההבדל בין האפיקומן לחיים של אמא? שאפיקומן אפשר למצוא'. ורשע, מה הוא אומר? 'אמא, את שוב בהיריון?', וחכם? 'חבל שלא פתחנו סופר', וזה שאינו יודע לשאול? 'נראה לי שלא חוזרים לגן אחרי פסח'. אז שיהיה חג אביב שמח, צאו לראות את הפריחה שיצאה על הגב של אבא מהלחץ, תשתכרו כאילו לא צריך לנהוג יותר לשום מקום בחיים האלה, תצחקו כאילו מחר מכניסים את ההומור לבידוד ותזכרו שכולנו באותה התיבה".

 

ושמחת בחגיך

נלי תגר, שחקנית:

"מה העצה שלי לחג? לגליזציה!".

והגדת לבנך ולבתך

אפרת לקט, מחברת הספר "אמא מאמנת", מרצה בארץ ובעולם להורות במאה ה־21 המבוססת על שיטת מונטסורי ופסיכולוגיה חיובית, מתמחה באימון אמהות:

 

"ליל הסדר השנה יהיה כנראה קצר מהרגיל, נגיע מהר יותר לאוכל. זה יהיה ליל סדר אחר לגמרי, אז בואו נעשה אותו אחר וטוב, הכי טוב שאפשר. זו הזדמנות מעולה ללמד את הילדים שלנו לעבוד עם מה שיש. במקום תחושת ההחמצה ששום דבר לא כרגיל, אפשר, נכון ורצוי לאפשר ליצירתיות שלהם לפרוח. למשל: הכינו רשימה של מאה דברים שנעשה יחד כמשפחה אחרי שהסגר יסתיים. הזמינו את הילדים להכין קולאז' של תמונות שמייצגות את אותן פעילויות, לגזור, להדביק ולשלוח עם הרשימה לסבא ולסבתא. המתנה הזאת נוסכת המון אופטימיות, הכל זמני, גם אם לתקופה ארוכה ומתישה מדי, בסוף זה ייגמר וכשזה ייגמר נוכל לעבור פעילות פעילות, לבלות יחד ולסמן עליה וי".

והיית אך פוזיטיבי

ד"ר מלי דנינו, מנכ"לית אגודת ניצן:

 

"בואו ננסה להסתכל אחרת על ליל הסדר, נדמיין שאנחנו נמצאים ברילוקיישן במדינה זרה, רחוקים ממשפחתנו המורחבת, ובכל זאת רוצים לשמור על המסורת ועל תחושת החמימות ועל האווירה המשפחתית. נזמין לשולחן החג, באופן מטאפורי, את סבא וסבתא, את הדודים ובני הדודים, ואולי גם את השכן או השכנה שנשארו לבד. נכין תוכנית ונחלק תפקידים בין כל המשתתפים. ניתן לילד הקטן לתרגל 'מה נשתנה' עם סבתא או להתאמן עם סבא על קריאת קטע מההגדה. כדי שהילדים יחוו את החג בצורה חיובית, חשוב שאתם ההורים תשדרו להם ביטחון ונינוחות, גם כשקשה לכם מאוד. התכוננו לחג כמו בכל שנה, עודדו אותם להתלבש חגיגי ותנו להם דוגמה אישית. הקורונה תעבור ומה שיישמר בזיכרונם הם הרגעים המיוחדים של החוויות המשפחתיות".

והשתכרת עד עילפון חושים

שירלי טמיר, בלוגרית הורות:

 

"כמה טוב שבא אביב כשהחרדה, הקלסטרופוביה, ההיפוכונדריה והגרמופוביה פורחות מסביב. אישית, אף פעם לא הייתי חובבת גדולה של ליל הסדר. לקנות מתנות חג מיותרות, להיתקע בפקקים, לאכול יותר מדי, לומר לאיזו דודה, 'בשמחה, אשלח לך את המתכון' על משהו שבכלל לא אני הכנתי, לתקוע מצות יבשות ולהתחבר לתחושת ה־40 שנה במדבר כשמקריאים יחד את ההגדה ביסודיות שאיננה קוהרנטית לעובדה שאכלנו בייקון לארוחת בוקר. למעשה, לפני בדיוק חמש שנים כשהייתי בשבוע 41+1 והתחילו לי בבוקר של ערב החג צירים, חשבתי לעצמי, 'טוב, לפחות נקבל פס מהארוחה'. אז אמנם יש לי שלל טענות כלפי הקורונה אבל שיבוש החג הוא לא אחת מהן. ואם תשאלו מה אנחנו מתכננים ללבוש, אז בהתחשב בכך שפסח התחפש לחופש הגדול נראה לי רק הגיוני שנלבש כולנו תחפושות לארוחת החג ונשתה עד־דלא־ידע. נשמע לי כמו מסורת חדשה".

תחושות החרדה, הזוגיות שנכנסת לבידוד כפוי והילדים ששוהים בהסגר. איך מתמודדים עם המתח שמכניס הנגיף הביתה?

סיגל בר-קובץ, פורסם: 15.03.2020
בני הזוג שבילו להנאתם באיטליה הקסומה חזרו לארץ וגילו: מהנאה מלאה הם עוברים לבידוד מלא. ואז החלו הצרות בגן העדן. "חלק מההנאה בחופשה מתוכננת הוא לדעת שאתה חוזר לעבודה, לתחביבים, לחיים הנפרדים ולשגרה, ופתאום מגיע וירוס ומשנה את כל התוכניות", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת.
"ההודעה הדרמטית כופה על בני הזוג את המשך השהות יחד – ושבועיים הם הרבה זמן – בלי שום בחירה. אל תוך הבידוד נכנסים מתח, דחק, כעס והרגשה של 'תקועים יחד', לצד דאגה לילדים וחשש מהידבקות. אין יציאות מהבית, אין אוורור, אין הקלות ואין פתחי מילוט.
לאלה מצטרף לעתים לחץ כלכלי שגורם למריבות. גם אם רק אחד מבני הזוג שוהה בבידוד עלולים להצטבר כעסים והאשמות: 'לא רק שנסעת ואני נשארתי לשאת בעול, עכשיו אני שוב לבד, מטפלת בילדים, ואולי עוד תדביק את כולנו'. או 'היה לך דחוף ללכת לדרבי של מכבי ועכשיו כולנו בלחץ בגללך'".
משפחת קורונה
שער־מנדל ממליצה לכל אחד מבני הזוג לנסות ולהעסיק את עצמו בבית – יחד ולחוד. "אפשר להגיע למשימות שנדחו ויתנו הרגשת תועלת ושיתוף כמו צביעת הבית, סידור ניירת וארגון המחסן. זאת גם הזדמנות ללמוד קורס אינטרנטי ולהתפנות לדברים שאוהבים לעשות לבד (לא כזוג), אבל ביום־יום לא מספיקים להגיע אליהם.
בימי הבידוד חשוב לתכנן זמן יחד ובנפרד ולהקפיד על הפרדה בין הזמן המשותף לפרטי. אנשים שיודעים ליהנות בחברתם יתרגלו למצב וימצאו את ה'אני' גם בתוך ה'אנחנו' הכפוי. זוגות שגם בימים כתיקונם חייהם מרובי קונפליקטים ודרמות, כדאי שיימנעו מניהול שיחות על מערכת היחסים. הן רק יחמירו את המצב. לא זה הזמן, כי אין לאן לברוח".

מהספינה ביפן לתל השומר

בשבועות האחרונים העניקה יעל חביב, יועצת זוגית ומשפחתית לגיל השלישי, ייעוץ קבוצתי און־ליין למבודדי ספינת התענוגות ביפן. "אנשים בני 45–76 שנסעו לחופשה משפחתית שהו בספינה מבודדת במשך ימים ארוכים, וכשהגיעו לארץ הושמו בבידוד בתל השומר והיו למעשה לגמרי לבדם במרבית שעות היום", היא אומרת. "העונש הכי קשה לאסירים הוא הבידוד – מנתקים אותך מהעולם החיצון, מהמשפחה, מהחברים ומהעבודה. גם כאן אנשים נקלעו לבידוד חברתי, פיזיולוגי ומנטלי. הם מצאו את עצמם מדמיינים תרחישים, מקבלים מידע מגוגל ומהטלוויזיה – ואין עם מי לעבד את המידע, את המחשבות ואת הכעסים. אין שגרה, וכל יום מלא שיאים וטלטלות רגשיות בציפייה לתשובה – אני נשא? אני חולה? יש גם חשש מההסתגלות ליום שאחרי היציאה מהבידוד: 'ראו אותי בתקשורת, איך אחזור לשגרה? האם ינדו אותי?'"

חביב מדגישה שהקורונה מסכנת בעיקר את האוכלוסייה המבוגרת, וחשוב שכל מי שנמצא בבידוד ידע שיש טיפולים רבים און־ליין וכדאי להיעזר בסביבה ולדבר עם מישהו מבחוץ על המועקה, על הפחד ועל המצוקה. אפשר לנצל את הזמן לסידור אלבומי התמונות, לבשל את המאכלים שתמיד רציתם לנסות, לראות סדרות ברצף, לקרוא ספרים ובעיקר: לכתוב יומן אינטואיטיבי יום־יומי ולתת לדף לספוג הכול".

אמא, לא רוצה בידוד

יותר מ־100 אלף ישראלים שוהים בבידוד ובהם גם בני נוער. מרגע שנסגרה הדלת נכפתה גם על הוריהם מציאות של הסגר נפיץ. אחדים מהם מתקשים להתנהל עם ילדיהם גם בימי שגרה. "משפחות שנדרשות 'לבלות' בכפייה שבועיים יחד, בלי אפשרות לצאת החוצה, עלולות למצוא את עצמן באווירת סיר לחץ ולחוות מתיחות מעיקה", אומרת מיכל הראל, יועצת משפחתית ומדריכת קבוצות הורים.

"לילדים שמתמרמרים על חוקי הבידוד ומנסים להתנגד להם צריך להסביר שההקפדה על הנחיות משרד הבריאות היא לא נושא לוויכוח וקריטית למניעת הדבקה. כדי לשמור על התנהלות שפויה בבית נהלו איתם שיח פתוח, הציגו לפניהם נתונים מהעולם ואת ההיגיון שבידוד ותאמו איתם ציפיות בנוגע לסדר היום שלהם בשבועיים הקרובים, ובכלל זה מה מצופה מהם בנושא שיעורי הבית והמטלות. השתדלו להיות קשובים להם, לנהל איתם משא ומתן ולבנות יחד סדר יום שמקובל עליהם ועליכם. על כל פנים, לא זה הזמן 'לחנך' אותם ולפתור עימותים ישנים".

ומה בנוגע לילדים שפוחדים ומפתחים חרדות? "כדי לעבור את פרק הזמן הזה בשלום כדאי להביא בחשבון שהדוגמה שההורה נותן היא החשובה ביותר. כדי שהילד יישאר רגוע חשוב שיראו שאתם אופטימיים ומאמינים שהכול יהיה בסדר. את המציאות צריך לתווך לילדים על פי גילם, להדגיש שהמחלה אינה מסוכנת ולציין שהחולים מבריאים מהר. תנו לילדים שפוחדים לבטא את הפחד שלהם. תודו שגם אתם פוחדים לעתים וזה הוא רגש טבעי".

החרדה מרימה ראש

"חשש מוגבר לחלות ועיסוק יום־יומי בתחלואות אפשריות הם כולם ביטויים של חרדת בריאות", אומרת הפסיכולוגית אודליה בן שלמה, מתמחה בפסיכולוגיה רפואית. "כשהעולם כולו מתמודד עם מגפה שנוצרה בגלל נגיף חצי מסתורי נדמה שאין מנוס מכך שהחרדה תרים ראש אצל רבים ותלווה באי־הוודאות המאפיינת את התפשטות הקורונה: למרבית האנשים היא אינה מסוכנת, אבל למיעוטם היא עלולה להיות הרת גורל. גם העובדה שעדיין לא נמצא חיסון והחשש מכניסה לבידוד אינם תורמים למצב הרוח".

לדברי בן שלמה, תגובת החרדה במצב הזה טבעית ונורמלית לחלוטין. "כמעט בלתי אפשרי למנוע אותה וגם לא לשנות את המציאות החיצונית שבגינה היא מתעוררת, אבל בהחלט אפשר למצוא דרך להתמודד איתה. לצד עבודה עצמית או טיפול כדאי למצוא דרכים נוספות לוויסות הרגשת הדחק המתלווה לחרדה, למשל להשתמש בכלים להרגעה עצמית כמו הרפיה, דמיון מודרך או מדיטציה (יש מגוון קובצי שמע ברחבי הרשת); לעסוק בדברים שמסיחים את הדעת ומפחיתים את המתח הנפשי (ספורט, יצירה, האזנה למוזיקה, הומור); להיעזר בבני משפחה או בחברים ולשתף אותם ברגשות ובמחשבות המטרידות. הדרכים רבות ומגוונות, ומה שיתאים לאחד לאו דווקא יתאים לאחר. באמצעות תהליך של ניסוי וטעייה כל אדם יכול ללמוד את הדרך המתאימה לו. אם המצוקה מחריפה והחרדה מתחילה לבוא לידי ביטוי בהימנעות מעשייה יום־יומית או בפגיעה בתפקוד, מומלץ לפנות לעזרת גורמי מקצוע".

תרגילי מיינדפולנס

"ככל שהעיסוק בנושא יהיה מופרז, הדאגה והחרדה רק יגברו", אומרת מאיה שטיין, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מומחית בטיפול C.B.T. "במציאות של דחק אנשים שמרגישים חרדה נוטים להשיג בכוחות עצמם מידע כללי, לא ממוקד ולא מדויק ומסרטטים בראשם תמונת אימה של חיידק עצום וטורף. כדי לקבל מידע מציאותי ולא מנופח כדאי:

להימנע מלהיחשף שוב ושוב לחדשות. עדיף להסתפק במינון נמוך.

לחיות בנוכחות: לא ב"מה יקרה, מה יהיה", אלא במה שקורה ברגע זה. להיעזר בתרגילי מיינדפולנס (ערנות לצבעים, לריחות, לטעמים, למגע) שעוזרים להתרכז ב"כאן ועכשיו" ולא בחרדה שעלולה להתפתח.
להימנע מריבוי התייעצויות עם אנשים שאינם רופאים בהכשרתם. יש לכם שאלה? פנו לרופא המשפחה.
לשמור ככל האפשר על שגרה – גם אם אתם בבידוד וגם אם אינכם מבודדים.
להשתמש בגוף כדי להרגיע את הדריכות: לעשות כושר, להרבות בתנועה, מסאז', ריקוד, נשימות, הליכה בים או בפארק, ריצה, רכיבה על אופניים, יוגה ומדיטציה.
לפנות לטיפול מקצועי אם החרדה פוגעת באיכות החיים. הטיפול יסייע בזיהוי טעויות החשיבה שגורמות למצוקה, יאפשר למצוא את הטריגר שגורם לחרדה, ובאמצעות תרגול מתאים יחזק דרך חשיבה אלטרנטיבית.

דיכאון של אחד מבני הזוג הוא אתגר קיצוני ומורכב גם לאהבה החזקה ביותר • איך מתמודדים איתו בלי לקרוס, להתרחק ולהיפרד?

שיר-לי גולן, פורסם: 20.12.2018

דיכאון של אחד מבני הזוג עלול להאפיל על היחסים. מי שלוקה בו הופך להיות מובס, מותש, נטול עניין, מוזנח ואומלל. במנהרה הארוכה, האפורה הזאת, קשה לראות את האור, והאהבה הופכת לצל חיוור של מה שהייתה.

 

"דיכאון הוא מחלה נפוצה מאוד, וזוגות רבים מתמודדים עם השלכותיה", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית, אריאל שער מנדל. "רבים מתייחסים אליה כאל הסרטן של הנפש, כאל שבר גדול שלמרבה הצער אי־אפשר לשים עליו גבס כדי לאחות אותו. המחלה הזאת מחייבת עזרה מקצועית וטיפול נפשי ותרופתי, וגורמת לאנשים להתמודד עם תכנים נפשיים שלא טופלו ועם מנגנוני הגנה לא יעילים. השפעתה קשה מאוד – על האדם החולה עצמו וכן על משפחתו ועל הזוגיות שלו. הדיכאון מטלטל את העולם הזוגי, משנה לבלי הכר את חלוקת התפקידים ואת החיים עצמם".

 

בין תסמיני הדיכאון נמנים עצב, עצבנות, איבוד עניין, עייפות, חוסר יכולת לחוות הנאה, אנרגיה ירודה, דימוי עצמי נמוך, רגשות אשם, אובדן ריכוז וקשיי זיכרון, בעיות שינה, תחושת חוסר יעילות וחוסר מסוגלות, כאבים, הססנות מופרזת, אובדן תשוקה מינית ומחשבות אובדניות. רוב הלוקים בו ייעשו תלותיים מאוד, מנותקים ונטולי הערכה עצמית.

 

"ברמה המשפחתית קורים שני דברים לא פשוטים – לא רק שהפרטנר החולה מפסיק לעזור בבית ויכול לבהות שעות בטלוויזיה כשהכל מסביב על גלגלים, אלא שהוא גם דורש המון תשומת לב וטיפול, מה שמגדיל מאוד את הנטל על בן הזוג האחר. לפעמים הדיכאון מוביל להגברת קצב העישון או לשתיית אלכוהול מופרזת, שיכולות להיות מדאיגות מאוד, ולרוב המיניות נעלמת, כך שבן הזוג חש שקוף, לא נחשק, והדבר מעצים כמובן את התסכול".

 

טיפול במקום רומנטיקה

 

שיעור הנשים הסובלות מדיכאון כפול משיעור הגברים, והוא נפוץ יותר בקרב רווקים ואלמנים בהשוואה לגברים נשואים. עם זאת, בעיות בזוגיות מעלות את הסיכון לסבול מדיכאון תגובתי, שהוא תוצאה של קשיים ותסכול הנמשכים שנים. לצד בעיות בזוגיות יש גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים רבים העלולים להוביל לדיכאון. "דיכאון הוא מבחן אמיתי לזוגיות, תוך כדי ההתמודדות איתו וגם שנים לאחר מכן", אומרת שער מנדל. "לרוב זה מתחיל בהכחשה ולפעמים אפילו בהתנגדות. בני הזוג מנסים להקטין את המחלה, מתוך תקווה שהיא תיעלם כלעומת שהופיעה. בשלב הראשון הם יאמרו משפטים כמו 'תתאפס על עצמך, לכולם קשה' או 'תקום מהמיטה, תתקלח ותראה איך כבר תרגיש יותר טוב', כמעט מתוך אינסטינקט. בשלב הבא הם מתגייסים, עסוקים במציאת הרופא המתאים, התרופה הנכונה, המינון הרצוי, וכיוון שזה לוקח זמן זו עשויה להיות תקופה מלחיצה מאוד".

 

ההמשך אינו קל יותר. "כשהטיפול מתחיל להשפיע ישנה רגיעה מסוימת, אבל היא לא מעלימה את המבוכה והבושה סביב המחלה, לצערנו. כשמבינים שהבעיה עמוקה ומתמשכת, והיא כזאת ברוב המקרים, נוצר חשש להיתקע במקום הזה, עם המעמסה הפיזית הגדולה שמתווספת למטלות הקיימות ועם המצוקה הרגשית הבלתי נמנעת. המצוקה הזאת, שחווה בן הזוג שצריך עכשיו לשאת באחריות על כל מטלות הבית והמשפחה, נובעת בין השאר מהיעדר התמיכה ההדדית הזוגית, שהיא חלק מההסכם הזוגי. הדיכאון מערער את האיזון, פותח פצעים מהעבר ומייצר חרדות מהעתיד".

 

האחריות העצומה, השחיקה, המתח והיעדר האינטימיות המינית בזוגיות שאחד השותפים בה מתמודד עם דיכאון, מובילים לכך ששיעור הגירושים בטווח של שלוש שנים מהאפיזודה הדיכאונית גבוה מאוד. "בן הזוג שאינו החולה מתנדנד בין כעס על הפרטנר שחלה ו'הרס הכל' והתייחסות למחלה כאל ביטוי של חולשה ואפילו עצלנות, לבין דאגה אמיתית ואמפתיה. לצד הפחד להידבק בעצבות ולהישאב לתוכה, נוצר קושי להמשיך לאהוב את הפרטנר החולה כמו קודם, שהרי הוא השתנה והיחסים נעשים טיפוליים יותר מרומנטיים, והכל קורה כשלמעלה מרחפת עננת האחריות ותחושת החובה לתפקד, להחזיק הכל שלא יתפרק לגמרי. מצד אחד ישנה תחושה קשה של אובדן שליטה על החיים, ומצד שני יש היאחזות בשליטה בכל גורם אפשרי בשל הנסיבות".

 

עזרה ראשונה

 

ההתמודדות קשה ומורכבת, אבל אפשרית. "קודם כל, רצוי מאוד להיעזר בגורמים מקצועיים מדיסציפלינות שונות, בבני משפחה ובחברים", ממליצה שער מנדל. "מעבר לזה חשוב לא לבקש מבן הזוג שמתמודד עם דיכאון לעשות מאמץ 'בשבילנו', כי זה רק יגביר את תחושות האשם שהוא ממילא מתמודד איתן, ולא להתכחש למחלה אלא להבין שהוא באמת סובל. עם זאת, צריך להקפיד לא ליטול ממנו כל אחריות, כדי לא לגרום לו להרגיש שהוא כמו ילד וכך לפגוע עוד יותר בדימוי העצמי שלו. כדאי לנסות להקשיב לו, לכבד את הקצב שלו, לעודד אותו לעשייה ולשבח גם מאמצים קטנים שהצליח לעשות, לקבל את העובדה שאנחנו לא כל־יכולים ושיכולתנו לעזור לו במחלתו מוגבלת, ולעודד אותו להבין את השפעת מצבו ואת הקושי שנוצר סביבו, ולו כדי לרתום אותו לקבלת טיפול מתאים".

 

המלחמה בדיכאון היא מלחמה משותפת ומורכבת, המחייבת התמסרות של בן הזוג מבלי להשתלט על הסיטואציה, למרות התלות הגדולה שלכאורה מצדיקה את זה. ובמלחמה כמו במלחמה, לפעמים מפסידים. "בזמן האפיזודה החולה זקוק מאוד לבן זוגו, כי המחלה תוקפת בין השאר את הערך העצמי שלו. לאחר מכן הוא עלול לחוש מושפל, כשהוא מבין כמה חלש וחשוף היה. גם בן הזוג הבריא עלול להתקשות לחזור לראות את מי שהיה אהובו ונעשה חלש ותלותי כל כך, בעיניים של פעם. המקום הזה פגיע מאוד, משהו הרי נשבר שם, והזוגיות שאחרי הדיכאון, גם כשהיא שורדת, היא לרוב שונה".

 

נגישות

פגישה דיגיטלית

עם וירוס הקורונה כולם מסתגרים בבית.
תחילה יש הרגשה של חופשה אך עד מהרה עלולים להיווצר מתחים בין כל בני המשפחה.
חשוב להתייעץ עם אשת מקצוע מוסמכת ואפשר בקלות וביעילות באמצעות פגישות דיגיטליות.