יחסים סימביוטיים בין נשים בודדות באמצע החיים יכולים להיטיב עם שני הצדדים • אבל כשהן לא מסמנות גבולות, האידיליה עלולה להפוך לטרגדיה

שיר-לי גולן פורסם ב06.10.2016,

 

זה נשמע אידיאלי: רגע או שנתיים אחרי פרידה כואבת את מכירה מישהי במצב דומה, ופתאום הלבד כבר מאיים פחות, כי מצאת חברה חדשה, שהיא לא פחות מהסול־מייט שלך. אתן יוצאות יחד לסרטים ולהצגות, מטיילות יחד בארץ ובחו"ל, פוקדות יחד את התערוכות הכי מדוברות ואת המסעדות הכי מעודכנות, צוחקות יחד כמו שרק חברות טובות יכולות, בוכות יחד, מקטרות יחד ומקהות יחד את הבדידות. אבל מתישהו הסימביוזה הזאת תתפוצץ.

 

יחסים סימביוטיים בין נשים הם עניין די נפוץ. אולי זה בגלל הצמא שלנו לקשר, אולי בגלל קלות ההתחברות. ההישענות על חברות כזאת, שצומחת ברגע וכרוכה במעין התאהבות אפלטונית, יכולה להיות מועילה בשלבים מסוימים, לרוב באמצע החיים, כשהחריגות בחברה מבוססת זוגות מעצימה את הבדידות שבהיעדר הזוגיות. מועילה, אבל מסוכנת.

 

"בשונה מחברות מילדות, היחסים האלה צצים לרוב יש מאין, במפתיע, והם לא נבנים בהדרגה אלא שואבים לתוכם במהירות", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "יש היכרות והתלהבות ותשוקה לא מינית, כמובן, כשמדובר בנשים סטרייטיות, ופתאום הן מבלות המון זמן ביחד, ויש הרבה תחומי עניין משותפים, מילדים ובישולים ועד קריירה והכמיהה לאהבה, והשהות עם מי שנחווית כנפש תאומה מוחקת קצת את הבדידות וממלאת איזה חלל שנוצר כשהזוגיות נגמרה. היחסים הסימביוטיים האלה מגיעים עם מחויבות, נאמנות ובלעדיות, שהופכות אותם למעין תחליף לזוגיות, וזה עלול להיות בעייתי".

 

התלותית והטיפולית

 

הבעייתיות תתעורר כשנכנס לתמונה גבר, כשלאחת החברות נהיה קצת צפוף ומחייב מדי, כשאחת מהן מרגישה שכשהן יוצאות יחד לבלות גברים לעולם מתחילים רק עם האחרת, או כשאחת החברות יוצאת פתאום עם חברות אחרות ומעוררת את קנאתה של השנייה. "אם בתחילת היחסים האלה נדמה שזה כמו להיות במערכת יחסים זוגית, רק בלי הפגיעויות האופייניות, הרי שעם הזמן זה קורה, כי בניגוד לקשר רומנטי – כאן לא מדובר בשניים שמשלימים זה את זה אלא בשניים שהם דומים מאוד זה לזה, שהם במובן מסוים אחד. החפיפה הזאת מייצרת השוואות בלתי נמנעות, שבתורן עלולות לייצר קנאה ותחרות על אותם משאבים. לא פעם נשים שנשאבות ליחסים סימביוטיים הן נשים עם עוצמות, מה שמוביל בהמשך לכך שגם הבעיות שייווצרו יהיו עוצמתיות. אלה יכולות להיות תחושות של קנאה עזה, בגידה או נטישה מצד אחד ורגשות אשם מצד שני, וכיוון שזה קשר שהתחיל מתוך בדידות ונבנה על ריק, על כאב – כשהוא מתערער ישנה חוויה חוזרת של פגיעה, של 'הנה, גם זה לא עובד לי', וזה מכאיב".

 

בניגוד ליחסים זוגיים, שבהם מתחים ומריבות עשויים לפעמים להוביל לפיוסים חמים ותשוקתיים, במקרה של הקשרים החבריים התלותיים האלה אין פתחי ניקוז בסגנון מייק־אפ סקס כזה או אחר. ומה שנכון בגיל ההתבגרות – אז אנחנו יכולות להתקשקש שעות עם החברה הכי טובה ולעשות איתה הכל בלי להרגיש שזה מוגזם – פחות מתאים בגילי 40־50.

 

"בתחילת קשר כזה התחושה נהדרת, את חשה אהובה ובטוחה, ויש אנרגיה חדשה באוויר. מה עוד שיש משהו מיוחד ביחסי חברות בין נשים, היכולת הזאת לצחוק ולקטר יחד, לשתף בסודות אינטימיים. אלא שמשהו בקשר הסימביוטי גורם לא פעם לחנק של תכונות וצרכים של אחד הצדדים או שניהם. זה קורה לרוב לאנשים בעלי אופי תלותי, שמחפשים באחר משהו שחסר להם, וכאן אין השלמה אלא ויתור זמני שבסוף יתפרץ. הצד הטיפולי יותר בקשר עלול להתעייף ולרצות יותר שוויוניות, וגם הצד התלותי יותר עלול להתעייף מהמקום של הילדה הקטנה והנזקקת".

 

הפוטנציאל הזוגי

 

כדי להימנע מפיצוץ מכאיב כדאי לנסות להפוך חברויות חדשות כאלה ליחסים שוויוניים ואוטונומיים כבר מההתחלה, וכך לתת להם את ההזדמנות להחזיק מעמד. "זה אומר להימנע מאידיאליזציה של החברות", ממליצה שער־מנדל, "לא לוותר על האוטונומיה שלנו כפרטים בתוך הקשר, לזכור שהקשר מושפע מהערכים שאנחנו מייחסים לחברות, ושחברה טובה לא אמורה ולא יכולה למלא את החלל ולהפיג את הבדידות שאנחנו חוות בעקבות פרידה זוגית".

 

החברות הזאת יכולה לשמש כר ביטחון זמני, להקל על הבדידות, אבל לא למנוע אותה באופן מוחלט. "חשוב לוודא שהיא לא מונעת מאיתנו להכיר גברים ולנסות לממש את הפוטנציאל הזוגי שאליו אנחנו שואפות. שיחות הבהרה נעימות כאלה בתחילת הקשר ושמירה על מרחב אישי בתוכו עשויות למנוע פיצוצים עתידיים ולהבטיח שהקשר הזה ילווה אותנו שנים ארוכות, ובמידה".

 

פתאום רבים יותר, כועסים יותר ובעיקר: מרגישים שמשעמם. אז מה עושים עם תחושת המיצוי והמחנק? ואיך מפיחים חיים בזוגיות ותיקה ומנומנמת?

אריאל שער מנדל, פורסם ב11.05.2022.

דני ועופרה, נשואים והורים לשלושה ילדים, הגיעו אליי וסיפרו שהם עוברים בתקופה האחרונה משבר. ראיתי מולי זוג יפה, מטופח, בני 45 פלוס, שני מצליחנים. לא מזמן הם אפילו הגשימו חלום וקנו בית חדש.

לאן נעלם הריגוש?

כשביקשתי שיספרו מה השתבש, הם אמרו שכמעט הכל: לאחרונה הם רבים הרבה יותר, קצרים אחד כלפי השני, סוחבים על הגב המון משימות ובעיקר: משעמם להם. אין להם שום ריגוש.

זה, כמובן, לא נדיר. זוגות מגיעים לעיתים לתחושת "יחסינו לאן", שמלווה בלא מעט כאב: למה דווקא עכשיו, אחרי שהצלחנו לעבור הכל ביחד, מגיעה תחושת הריקנות המוזרה הזאת?

בני זוג חולקים לאורך השנים הראשונות המון אירועים שיש בהם עניין ואקשן ומייצרים ריגוש: הריצה אחרי הקריירה, גידול הילדים, תואר, ואז עוד תואר, ועוד עסק, ועוד תפקיד, והילד שגומר תיכון ומתגייס לצבא, והדאגה המשותפת לחייל הקרבי – והנה, אחרי שצלחנו הכל יחד, דווקא עכשיו, כשאפשר לנוח וליהנות מהפירות, מתחיל משבר שנושא תחושה שהקשר התרוקן. ואז נשאלת השאלה: מה קרה לנו?

אז מה באמת קרה?

המגפה שאחרי הקורונה

הקורונה אמנם הסתיימה, אבל הלונג קוביד שהיא הותירה מורגש היטב בתא המשפחתי. בתקופה האחרונה יותר ויותר זוגות מתמודדים עם משברים – לנוכח אתגרי הקורונה:
בני זוג שבילו אחד בתוך הנשמה של השני לאורך חודשים, עם לחץ כלכלי וילדים ללא מסגרות, הגיעו למצבי אלימות, ריבים קשים ומשפטים שנאמרו והותירו חותם. התחושה היא של מיצוי, של מחנק. ואז מגיע ה"אני לא יכול יותר". וגם ה"אני רוצה להיפרד".

מגיע לי

סיבה נוספת לדעיכת הקשר מחלחלת לאיטה כשכל אחד מבני הזוג מרגיש שהוא התפתח לאורך השנים, הביטחון והדימוי העצמי שלו התחזקו – והוא כבר פחות מוכן לוותר ולהשלים עם דברים שלגביהם עצם עין בעבר. תחושת ה"מגיע לי" מתעוררת, ואיתה הרצון בריגושים. זה הזמן שלי לטרוף את החיים. לנסות משהו חדש. ומאיפה מתחילים?
משמעות הקשר
כשאחד מבני הזוג אומר "משעמם לי", צריך לבדוק אם מדובר בריקנות פנימית או בהתרוקנות של הזוגיות: האם זו הירדמות בשמירה של בני הזוג, שמתייחסים זה לזו כאל מובן מאליו? מה שבטוח הוא, שצריך 'אין' כדי להרגיש 'יש'. אנשים מרגישים ריגוש כשהם יודעים מה זה 'אין ריגוש'.אחרי חודשים שבהם הם הסתובבו בבית 24/7 בפיג'מה, בלי חברים, בלי בילויים, בלי מפגש עם קולגות בעבודה, שחיקת הזוגיות היא דרסטית. נתחיל מלזהות אותה ואת המקור שלה, נכיר בקיומה אצלנו בבית – ומשם נתקדם.

 

(אריאל שער מנדל)

אז מה עושים?

תסתכלו לבעיה בעיניים בלי לטאטא אותה מתחת לשטח, כי זה רק יחמיר את הקושי.
נסו לזהות מה באמת חסר לכם: התשוקה? המשמעות? הסקס? תשאלו את עצמכם על מה אתם מוכנים לוותר ומה החלל שכל כך חסר לכם.
אל תקפצו לצעדים קיצוניים – כמו חילופי זוגות ויחסים פתוחים. זה עלול לדרדר את הקשר עוד יותר.
תעשו יחד דברים משמעותיים וכייפיים. כן, לעצמכם, לא רק עם הילדים.
הקטינו את פערי האינפורמציה הרגשית. דברו על פחדים, חוויות ורגשות, לא רק על דברים משמחים וענייניים.
המשיכו לגעת פיזית. גם אם אין מיניות, אל תוותרו על חיבוקים, נשיקות וליטופים. שבו יחד לראות סרט, תאכלו יחד, תניחו ראש על כתף. אלה דברים קטנים שמחזקים את הקשר.
הקפידו על התפתחות אישית. לכו ללמוד, תירשמו לחוג – ואז תחזרו הביתה מלאים יותר ותוכלו לספר, לשתף וליצור חוויה רגשית טובה.
אל תתביישו לדבר על הרצונות שלכם, גם אם הם נועזים. כשמתביישים – אתם מכבים משהו שיכול להיות טוב.
תכניסו צחוק למערכת היחסים. לכו לסטנדאפ. לקומדיה טובה. גייסו הומור עצמי ותצחקו ביחד.
מצאו קהילה וחוג חברתי. הירשמו לקבוצת טיולים, תיפגשו עם אנשים שמתאימים לכם, צרו חברויות שיכניסו תוכן לזוגיות שלכם.

אריאל שער מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת

גם בזוגיות חשוב לשמור על מרחב פרטי משלכם • אבל יש כמה עניינים אישיים שהסתרתם עלולה להיות הרסנית

שיר-לי גולן, פורסם ב31.5.2018.

כשהצרפתים מדברים על גן פרטי, הם מתכוונים לשמירה על הפרטיות במה שקשור לפנטזיות, מאוויים וצרכים של בני זוג, ומדגישים שזה לא מתנגש באותנטיות וביושר. הגן הפרטי חיוני לקשר הזוגי כדי לשמור על תחלופת אוויר רגשי ראויה ונחוצה. אבל אסור שייכנסו אליו הסודות הגדולים, שברור כי אם יתגלו יערערו את יסודות המבנה הזוגי באופן בלתי הפיך.

 

"כשם שלא צריך לומר כל מה שרוצים בשם ערך הכנות, מתוך התחשבות באחר המשמעותי ומתוך ההבנה שלא בהכרח מה שטוב לי יעשה גם לו טוב, כך צריך להיזהר משמירת סודות גדולים, שעתידים להפר לחלוטין את הסטטוס קוו של הקשר", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "יש מצבים שבהם בני הזוג לא מעוניינים לדעת הכל זה על זה, בין השאר כדי להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי שהם עלולים לחוות, וזה בסדר. כל זוג מתנהל לפי חוזה שחלקו סמוי וחלקו גלוי באשר למה פרטי ומה משותף, מה מותר וחשוב לספר ומה לגיטימי לשמור לעצמנו. לפעמים הדברים מדוברים ומודעים ולפעמים לא. חשוב לזכור שהחוזה הזה לא כולל סודות דרמטיים, כמו למשל ילד מחוץ לנישואים מהתקופה שקדמה להיכרות, חובות גדולים, ירושה גדולה, וכמובן חיים כפולים ונסתרים הכוללים משפחה אחרת במקום אחר. הדברים האלה יכולים להתגלות גם אחרי שנים רבות וכשהם מתגלים הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, הכל משתנה, והמחיר עלול להיות כבד מאוד, עד כדי התפרקות הקשר".

 

תג מחיר

לכולנו יש סודות, זה אנושי. גם זוגות שמתהדרים בשקיפות מלאה שומרים מן הסתם על עמימות בנקודות מסוימות ביחסיהם, גם אם אינם מודים בזה. אבל הסודות הדרמטיים האלה מכבידים מאוד ועלולים לפגוע גם בבריאות הנפש של השומרים עליהם, שיחיו עם רגשות אשם ופחדים קבועים. הסודות הקשים והמזיקים סובבים לרוב סביב התמכרויות, מחלות נפש, כספים, זהויות מיניות, המקורות המשפחתיים. לעומתם, ישנם סודות לגיטימיים: רגשי נחיתות או קשיי התמודדות אחרים, מהסוג שאדם כותב לעצמו ביומן הפרטי שלו, הם סודות לא נעימים מטבעם, אבל הם לא יכניסו את היחסים ללופ הרסני אם וכאשר יתגלו.

 

כדרכם של סודות, ככל שהם מוסתרים במשך יותר שנים כך קשה יותר לחשוף אותם, ורשת השקרים שנועדה להסתירם מסתעפת והולכת, מסבכת את שומרי הסוד וגורמת לגילוי להיות מהמם וקשה הרבה יותר לעיכול. "טיבם של הסודות הגדולים האלה, שהם הופכים לשקרים גדולים, מקבלים נפח ומצמיחים שורשים ולכן גם גוזלים המון אנרגיה", אומרת שער־מנדל. "ואז, כשהם מתגלים, הצד שהדברים הוסתרו מפניו פגוע מאוד ולא רק מהסוד הגדול עצמו – אלא מעצם ההסתרה שנמשכה שנים. היא עצמה מערערת לא פעם הרבה יותר מהסוד עצמו, כיוון שהיא כרוכה בהבנה שהחיים המשותפים התנהלו בעצם בשקר. הסודות הגדולים האלה פוגעים בזוגיות עוד בטרם הם מתגלים, משום שמי ששומר על סוד גדול כזה חושש לספר עליו ומאוים מהמחשבה שאם יספר – יאבד אדם יקר לו. הדבר פוגע בדימוי העצמי שלו ומתוך כך גם משטיח את היחסים ופוגע במהות שלהם. הווידוי על הסוד אמנם מקל ומשחרר מעט מהמתח התמידי, אבל הוא בהכרח מכניס את בני הזוג לקונפליקטים קשים, שתג המחיר המוצמד אליהם גבוה".

 

משבר אמון

שומרי הסוד יסבירו שלא סיפרו קודם כדי להגן על האדם היקר להם, כדי למנוע כאב ולשמור על היחסים. ואכן בפועל מוביל הגילוי להצפה של כאב ופחד אצלו ואצל הפרטנר ההמום, ומחייב את שני הצדדים להתמודד עם משבר אמון עצום. אבל גם ההסתרה עצמה מזיקה ומובילה לריחוק בלתי נמנע.

 

"כשמחליטים לספר ולא מחכים שסוד גדול כזה יתגלה מעצמו, חשוב לספר הכל ולהימנע מסיפור חלקי בלבד", אומרת שער־מנדל. "זה חשוב, כי האמון נשבר וגילוי פרטים נוספים שקשורים לאותו סוד בהמשך הדרך יקשה מאוד על שיקום האמון. מומלץ מאוד להיעזר באנשי מקצוע בנושא הזה, גם כשנוקטים יוזמה ומספרים וגם כשהדברים מתגלים מעצמם. בשני המקרים חשוב לדבר כמה שיותר, לקבל אחריות על הסוד ועל הסתרתו ולהסביר ככל האפשר. לכאורה זאת יכולה להיות הזדמנות לבניית אמון חדש על בסיס חוזה זוגי חדש ואותנטי יותר, אלא שמדובר בתהליך ממושך מאוד ויש היוצאים ממנו בשן ועין. כדי למנוע את זה נדרשת עבודה קשה ומתישה עם הכנה משמעותית, שתאפשר אולי את שיקום האמון שנהרס".

 

ויש נושאים שמוטב פשוט להתוודות עליהם מראש, ממש בתחילת הקשר. אם למשל אינכם רוצים להביא לעולם ילדים, אתם בתהליך חזרה בתשובה או כל עניין עקרוני אחר – ספרו על כך מראש. "חשוב שצרכים מהותיים, ערכים ותוכניות לעתיד לא יוסתרו כבר מהשלב הראשון של הקשר. מגיע לשני הצדדים לדעת למה הם נכנסים".

פתאום רבים יותר, כועסים יותר ובעיקר: מרגישים שמשעמם. אז מה עושים עם תחושת המיצוי והמחנק? ואיך מפיחים חיים בזוגיות ותיקה ומנומנמת?

אריאל שער מנדל, פורסם ב11.05.2022.

דני ועופרה, נשואים והורים לשלושה ילדים, הגיעו אליי וסיפרו שהם עוברים בתקופה האחרונה משבר. ראיתי מולי זוג יפה, מטופח, בני 45 פלוס, שני מצליחנים. לא מזמן הם אפילו הגשימו חלום וקנו בית חדש.

לאן נעלם הריגוש?

צילום: shutterstock
()

 

כשביקשתי שיספרו מה השתבש, הם אמרו שכמעט הכל: לאחרונה הם רבים הרבה יותר, קצרים אחד כלפי השני, סוחבים על הגב המון משימות ובעיקר: משעמם להם. אין להם שום ריגוש.
קראו גם:
זה, כמובן, לא נדיר. זוגות מגיעים לעיתים לתחושת "יחסינו לאן", שמלווה בלא מעט כאב: למה דווקא עכשיו, אחרי שהצלחנו לעבור הכל ביחד, מגיעה תחושת הריקנות המוזרה הזאת?
בני זוג חולקים לאורך השנים הראשונות המון אירועים שיש בהם עניין ואקשן ומייצרים ריגוש: הריצה אחרי הקריירה, גידול הילדים, תואר, ואז עוד תואר, ועוד עסק, ועוד תפקיד, והילד שגומר תיכון ומתגייס לצבא, והדאגה המשותפת לחייל הקרבי – והנה, אחרי שצלחנו הכל יחד, דווקא עכשיו, כשאפשר לנוח וליהנות מהפירות, מתחיל משבר שנושא תחושה שהקשר התרוקן. ואז נשאלת השאלה: מה קרה לנו?
אז מה באמת קרה?

המגפה שאחרי הקורונה

הקורונה אמנם הסתיימה, אבל הלונג קוביד שהיא הותירה מורגש היטב בתא המשפחתי. בתקופה האחרונה יותר ויותר זוגות מתמודדים עם משברים – לנוכח אתגרי הקורונה:
בני זוג שבילו אחד בתוך הנשמה של השני לאורך חודשים, עם לחץ כלכלי וילדים ללא מסגרות, הגיעו למצבי אלימות, ריבים קשים ומשפטים שנאמרו והותירו חותם. התחושה היא של מיצוי, של מחנק. ואז מגיע ה"אני לא יכול יותר". וגם ה"אני רוצה להיפרד".

גם אם אין מיניות, אל תוותרו על חיבוקים, נשיקות וליטופים

גם אם אין מיניות, אל תוותרו על חיבוקים, נשיקות וליטופיםצילום: shutterstock
()

מגיע לי

סיבה נוספת לדעיכת הקשר מחלחלת לאיטה כשכל אחד מבני הזוג מרגיש שהוא התפתח לאורך השנים, הביטחון והדימוי העצמי שלו התחזקו – והוא כבר פחות מוכן לוותר ולהשלים עם דברים שלגביהם עצם עין בעבר. תחושת ה"מגיע לי" מתעוררת, ואיתה הרצון בריגושים. זה הזמן שלי לטרוף את החיים. לנסות משהו חדש. ומאיפה מתחילים?

משמעות הקשר

כשאחד מבני הזוג אומר "משעמם לי", צריך לבדוק אם מדובר בריקנות פנימית או בהתרוקנות של הזוגיות: האם זו הירדמות בשמירה של בני הזוג, שמתייחסים זה לזו כאל מובן מאליו? מה שבטוח הוא, שצריך 'אין' כדי להרגיש 'יש'. אנשים מרגישים ריגוש כשהם יודעים מה זה 'אין ריגוש'.
אחרי חודשים שבהם הם הסתובבו בבית 24/7 בפיג'מה, בלי חברים, בלי בילויים, בלי מפגש עם קולגות בעבודה, שחיקת הזוגיות היא דרסטית. נתחיל מלזהות אותה ואת המקור שלה, נכיר בקיומה אצלנו בבית – ומשם נתקדם.

אריאל שער מנדל

אריאל שער מנדלצילום: יערה דלגושן
()

אז מה עושים?

  •  תסתכלו לבעיה בעיניים בלי לטאטא אותה מתחת לשטח, כי זה רק יחמיר את הקושי
  • נסו לזהות מה באמת חסר לכם התשוקה? המשמעות? הסקס? תשאלו את עצמכם על מה אתם מוכנים לוותר ומה החלל שכל כך חסר לכם
  • אל תקפצו לצעדים קיצוניים כמו חילופי זוגות ויחסים פתוחים. זה עלול לדרדר את הקשר עוד יותר
  • תעשו יחד דברים משמעותיים וכייפיים.כן, לעצמכם, לא רק עם הילדים
  • הקטינו את פערי האינפורמציה הרגשית. דברו על פחדים, חוויות ורגשות, לא רק על דברים משמחים וענייניים
  • המשיכו לגעת פיזית. גם אם אין מיניות, אל תוותרו על חיבוקים, נשיקות וליטופים.  שבו יחד לראות סרט, תאכלו יחד, תניחו ראש על כתף.  אלה דברים קטנים שמחזקים את הקשר
  • הקפידו על התפתחות אישית. לכו ללמוד, תירשמו לחוג ואז תחזרו הביתה מלאים יותר ותוכלו לספר, לשתף וליצור חוויה רגשית טובה
  • אל תתביישו לדבר על הרצונות שלכם גם אם הם נועזים. כשמתביישים אתם מכבים משהו שיכול להיות טוב
  • תכניסו צחוק למערכת היחסים. לכו לסטנדאפ. לקומדיה טובה. גייסו הומור עצמי ותצחקו ביחד
  • מצאו קהילה וחוג חברתי. הירשמו לקבוצת טיולים, תיפגשו עם אנשים שמתאימים לכם, צרו חברויות שיכניסו תוכן לזוגיות שלכם

 

אריאל שער מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת

שיר-לי גולן, פורסם ב31.12.2016

חשוב ללמוד לאהוב את ילדיהם של בני הזוג בפרק ב', אבל איך עושים את זה? • לוקחים את הזמן, קובעים מסגרות לשיחה כנה וממש משקיעים בקשר

אחרי חודשיים או שנה, כי כבר ממש מתחשק או כי בן הזוג לוחץ, בשלב כלשהו בפרק ב' מגיע הרגע שבו צריך לפגוש את הילדים. אפשר להניח על השולחן באגביות עוגה טובה שתגרום להם לחייך, אפשר להתלוצץ יחד בקלילות על חשבון ההורה שהוא גם בן הזוג, ומתישהו – חשוב ללמוד לאהוב אותם.

 

"כולנו גדלנו על ארכיטיפ האם החורגת המרושעת, הקנאית, המפחידה והמסוכנת", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל, "והמבנה המופנם הוא עדיין שהמשפחה הרגילה – אבא, אמא וילדים – היא הדבר הנכון והבטוח, וכל הרכב משפחתי אחר, שכולל 'הורים חורגים', נתפס כרע ומאיים. זה משפיע עלינו ברמה עמוקה, גם ביודענו שהמשפחה המודרנית שונה מבעבר, אלא שאי־אפשר להתעלם מהעובדה שעם העלייה בשיעורי הגירושים, הורים רבים מגדלים ילדים שאינם ילדיהם, וילדים רבים גדלים בבתים עם הורה אחד משניים שאינו ההורה שלהם".

 

המצב החדש דורש גם צורת חשיבה אחרת. "כשגבר או אישה מתאהבים במישהו ורוצים לחיות איתו ויש לאדם הזה ילדים, נשאלת השאלה אם יש לפרטנר הזה הבשלות והמסוגלות להפוך את נוכחותם של הילדים בחיי אהובם לחלק אינטגרלי מהאהבה שהם חשים כלפיו ולא להתייחס לעצם קיומם כאל עניין שולי. בנוסף, חשוב להבין שהעובדה שהתאהבנו בהורה של הילדים האלה לא אומרת שתהיה התאהבות מיידית בהם, ועוד יותר מזה – שהם יתאהבו בנו".

 

האהבה לילדי בן הזוג והזכייה באהבתם אפשרית, אבל אינה אוטומטית. "כדי שזה יקרה חייבים להבין, לעומק, שזה מבוסס על החלטה בשלה ושקולה להיכנס לקשר עם אדם שהוא הורה", אומרת שער־מנדל. "שמדובר בתהליך שלוקח זמן ושעלול להיות כרוך באירועים ובתחושות לא תמיד נעימים ופשוטים, ושאהבה, אם וכאשר תגיע, תתבסס על היכרות ו'ביחד' ויצירת תשתית של כבוד הדדי ורגישות. לא מספיק לומר לעצמנו או לפרטנר 'יהיה בסדר', צריך ללמוד להסתדר עם הילדים, לחיות לצידם מתוך כבוד אליהם ולהורה האחר שלהם, ולבנות את הקשר בהדרגה".

 

המשפחות המשולבות, המורכבות הללו, שונות זו מזו, ולהרכבים המגוונים יש בהכרח השפעה על הדינמיקה: אם המגדלת את ילדיה ומנסה להכניס הביתה את בן זוגה שונה מאם שילדיה גדלים אצל אביהם, וגם מאם שחולקת משמורת משותפת עם האקס או מאב שזה מצבו. המצב שונה במקרה שרק לאחד מבני הזוג ילדים וגם אם הם מביאים לעולם ילדים משותפים".

 

הדוד הטוב

 

מה עושים כדי שזה יצליח? לשער־מנדל יש כמה המלצות חשובות:

 

  • מתחילים מקבלת החלטה בוגרת ולא אגבית שחשוב להשקיע בקשר הזה, מתוך הבנה שאם בחרת לאהוב אדם שהוא הורה, אתה לוקח את כל החבילה.

 

  • בוחנים יחד איזה סוג של קשר רוצים ליצור, מתוך הבנה ברורה שאין כוונה ו/או יכולת להחליף את ההורה האחר והמטרה היא להיות מבוגר נוסף במערכת, שעשוי להפוך למשמעותי עבור הילדים. הניסיון להיות תחליף להורה השני נידון לכישלון ועלול ליצור מתחים, ניכור ונזק לילד, שיחוש בשלב כלשהו שאינו אהוב.

 

  • החשיבה צריכה לכלול גם את אופציית ההורה (החורג) במשרה מלאה ואת האפשרות להיות מעין דוד טוב, שאכפת לו ויכול לייעץ ואפשר לדבר איתו, אבל הוא אינו המחנך. קשר מסוג זה הוא המומלץ, אולם יש לזכור שהוא יכול להתבסס על כבוד ואמון שנבנים עם הזמן, ושהוא אינו כולל את מלוא הכלים המצויים בידי ההורים.

 

  • נכנסים למשפחה בהדרגה, קוראים את המפה ומבינים אותה, מזהים רגישויות ונוהגים בזהירות, תוך הימנעות מודעת ומכוונת מיצירת שינויים מהירים.

 

  • מקבלים כפשוטם, עניינית, משפטים כמו "את/ה לא אמא/אבא שלי", בלי להיעלב, ועונים בסגנון "זה נכון, אבל עדיין אנחנו חיים יחד ואכפת לי ממך".

 

  • מגייסים את כל הסבלנות והטקט שאפשר.

 

  • מבינים שיש קונפליקטים בלתי־נמנעים, שהרי לכל משפחה ההרגלים, ההדגשים והכללים שלה.

 

כללי התנהלות

 

וכרגיל, הכי חשוב לדבר על הכל. "המצבים האלה מחייבים תקשורת ושיחות זוגיות ומשפחתיות לטובת הגדרת תפקידים והרכבת כללים", מוסיפה שער־מנדל, "ואפשר להיעזר בתרגיל הקלירינג, שבמסגרתו פעם בשבוע המשפחה יושבת יחד וכל אחד מציין שני דברים בדינמיקה המשפחתית שלא עבדו מבחינתו באותו שבוע ושניים שכן, בלי שהאחרים מגיבים, ואחר כך מדברים על רגשות. מתוך השיחות המובנות האלה אפשר ליצור יחד כללי התנהלות שיקלו על כולם".

 

בנוסף מומלץ להקדיש לילדי בן/בת הזוג תשומת לב, לבלות יחד, להתעניין במה שמעסיק אותם (מבחן, משחק), לחפש את הדברים הטובים בהם ובהתנהגותם ולהביע הערכה ותודה, לכתוב להם פתקים קטנים של תשומת לב וחיבה מדי פעם, לקבל את ההבדלים מתוך כבוד ולמצוא דרך אותנטית להביע חום — באמצעות חיבוק, חיוך או אמירה נעימה. במקביל חשוב להמשיך להשקיע ברצינות בזוגיות, שלמענה בעצם עמלים על בניית הקשר עם הילדים, לקחת פסקי זמן לבילוי זוגי וגם למצוא זמן פרטי בתוך כל העומס הזה כדי לא להפוך לקורבנות ולחוש מרוקנים.

 

"אין טעם לנסות להעתיק את המשפחה הגרעינית ולעשות 'כאילו'", מסכמת שער־מנדל. "חשוב להבין שנבנית פה משפחה אחרת וללמוד לראות את החיוב בכך שיש כמה דמויות בוגרות בחיי הילדים ושיש הרבה ילדים בסביבה. המחשבה על הקשיים שהילדים עצמם עוברים עשויה לעורר אמפתיה כלפיהם וזה חשוב. לפעמים כדאי להיעזר בטיפול כדי להתמודד עם התחרות הלא פורמלית על זמן, כסף, הערכה, תשומת לב ואהבה, עם התחושה שאנחנו קצת שקופים במערך הנבנה הזה והקושי למצוא בו את מקומנו. זה לוקח זמן, יותר משנה בדרך כלל, עד שהיחסים נעשים סבירים ואפילו נעימים, אבל אם זה מצליח זאת חוויה טובה ומעצימה".

 

שיר-לי גולן, פורסם ב06.07.2017

כל מיני מחשבות שונות ומשונות חולפות להן בראשנו במהלך האקט המיני • אבל אם מתכווננים נכון, אפשר להיעזר בהן כדי למקסם את ההנאה.

בראש שלנו עשויות להתרוצץ במהלך קיום יחסי המין פנטזיות מלהיבות, או דווקא הרהורים אחרים לגמרי. נהוג להניח שהמוח מתרוקן מתוכנו כדי לאפשר לתאוות הבשרים להשתלט על ההוויה כולה, אבל זה רחוק מאוד מהמציאות.

"האמונה שבזמן הסקס אנחנו מרוכזים במאה אחוז בחוויה החושית, בתשוקה וברגש, לכן לא קורה כלום בראשנו, מוטעית", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "הראש הוא איבר המין הכי חשוב, אלא שגם בזמן האקט המיני עולות בו מחשבות שונות ומגוונות, כאלה שעשויות להדליק אותנו או דווקא לכבות את החשק, כאלה שקשורות לבן הזוג או לא, כאלה שקשורות לסקס וכאלה שממש לא. וכמובן, זה עשוי להיות מסקרן מאוד".

 

כעסים וספקות

בין המחשבות שתורמות לעוררות המינית ולגירוי נמצאות פנטזיות על בן הזוג או על אחרים, הבזקי זיכרון מאירועים מיניים קודמים וגם תכנים מיניים לכאורה מביכים, בעיקר כשהם אינם עומדים בסטנדרטים המצפוניים שלנו (לדמיין את השכן מלמעלה מחליף את הבעל, למשל). אלה אולי לא ינעמו לאחר (אם יידע על קיומם), אבל הם בהחלט עשויים להועיל לנו. מנגד יש מחשבות שפעולתן הפוכה – על ערימת הכביסה שמחכה נואשות לקיפול, על הפרויקט המתיש בעבודה ועוד.

 

"הראש בורח למחוזות השגרה והיומיום מסיבות שונות", אומרת שער־מנדל. "זה יכול לקרות משום שהסקס עצמו קצת משעמם ואנחנו לא נהנים מספיק כדי להיסחף לתוכו ולהיות מרוכזים בו, אבל גם במצבים שבהם הקשר הזוגי עצמו לא מספיק טוב וישנם כעסים לא מדוברים וספקות, שמקשים עלינו להתמסר לחוויה האינטימית והופכים את המחשבות למעין פתחי מילוט, שמאפשרים לנו לא להיות באמת עם בן הזוג. זה יכול לקרות כתוצאה מכעס נקודתי ורצון להעניש את הפרטנר, או במצבים שבהם אין בכלל תשוקה כלפיו והניתוק הזה במחשבות מאפשר לנו להיות שם גופנית ותו לא. במקרים אחרים הניתוק הזה הוא תוצאה של קומפלקס סביב נושא הסקס, למשל בגלל טראומות, בלי קשר לטיב היחסים הזוגיים עצמם".

 

זה אמנם לא מומלץ, אבל זה טבעי, בעיקר כשמדובר במערכת יחסים ממושכת. "כשיש חיים משותפים שלמים, הסקס הוא חלק מהמארג היומיומי המשותף, וטבעי שתהיה זליגה בין תכנים, גם כשהסקס עצמו בסדר גמור".

 

יש הבדל בין המחשבות שמעסיקות גברים לאלה שמעסיקות נשים. "כולם משתמשים לפעמים בפנטזיות כדי להגיע לגירוי או לשמור עליו", אומרת שער־מנדל. "גברים נעזרים לא פעם במחשבות נוגדות תשוקה כדי שיוכלו להמשיך להתעלס, כדי לצמצם את הגירוי ולהשהות את הגמירה. המחשבות אצלם נוטות להיות בעלות אופי הישגי בחלק מהמקרים, בסגנון 'האם היא נהנית?'. נשים, למרבה הצער, נוטות לחשוב על הנראות שלהן בזמן המעשה, להיות מוטרדות מקפלי שומן ומסימני מתיחה, מאפשרות להיריון לא רצוי, מנוכחות הילדים בחדר הסמוך או מעתיד הקשר. אצל בני שני המינים צצות לעיתים קרובות מחשבות שלא ברור מאיפה הן צצו פתאום, דברים הזויים שמרגישים קצת כמו חלום".

 

מחקר בריטי שבחן את הנושא העלה כי גברים נוטים להיות עסוקים יותר באקט עצמו ובהנאה ממנו, בשעה שנשים לרוב נשארות יותר מחוברות למציאות, לפחות עד רגע האורגזמה. ברגעים שלפני, ינדדו המחשבות הנשיות למחוזות ה"הוא עושה את זה מהר מדי, הוא מפספס אותי". עם זאת, לפי המחקר, נשים מקדישות מחשבה בזמן אמת לגורמי משיכה דוגמת זרועותיו של הגבר והן מושפעות מאוד מהבל פיו, לטוב ולרע.

 

פתחי מילוט

המחשבות בזמן הסקס שומרות עלינו – הן אלה שמסייעות לנו לברוח מהסיטואציה או למקסם את ההנאה ממנה. באופן טבעי, כל רגש שאנחנו חווים מתורגם למילים ולמחשבות, לכן כדאי להיעזר במחשבות ולהתכוונן להנאה. "כשהמטרה של המפגש המיני היא הנאה אין טעם להיבהל מזה שצצות מחשבות", אומרת שער־מנדל, "אבל אפשר וכדאי לכוון אותן, להתכוונן לעונג, לפקס את עצמנו לתוך החוויה כדי ליהנות ממה שקורה כאן ועכשיו".

 

כדאי לשתף את הפרטנר בתכנים שצצים לנו בראש תוך כדי? זה לא מעליב?

 

"בדרך כלל הפרטנר ממילא מרגיש כשמי שאיתו עסוק במחשבות, בעיקר כשהמחשבות האלה מכבות. בזוגיות מבוססת וטובה אפשר לצחוק על זה קצת ביחד ולחזור למגרש התשוקה באמצעות התכווננות משותפת, לכן מוטב להודות בכך כשזה קורה ולא לספר סיפורים. לרוב, הדינמיקה הזוגית היא כזאת שמשפט נכון ומדויק שנאמר ברגע שזה קורה עוזר למחשבות הלא רלוונטיות להתפוגג. זו יכולה להיות מחמאה, התנצלות זריזה או מגע שתמיד עובד. כמובן, אם מדובר בזוגיות קונפליקטואלית והמחשבות האלה בזמן מעשה הן פתחי המילוט של הנפש – סביר שלא יהיה שיתוף, כי המטרה מראש היא להשאיר את הראש המקום היחיד שאינו חשוף בפני האחר".

מה עושים כדי לקיים את ההחלטות הזוגיות החשובות שאנו מקבלים ביחד? • קודם כל, מתחילים בקטן

שיר-לי גולן, פורסם ב16.06.2016

קצת כמו ההחלטות להפסיק לעשן/להתחיל דיאטה/לסדר את הארון, שמתקבלות בין אדם לבין עצמו ומתנפצות על קיר החיים עצמם, כך גם החלטות זוגיות שונות מוצאות יותר מדי פעמים את דרכן לפח האשפה של ההיסטוריה מלאת החלומות והציפיות הלא ממומשים. בסיומה של שיחת יחסינו לאן מזדמנת מתקבלת ברוב טקס ההחלטה לבלות יותר ביחד, לעזור יותר זה לזה, להפתיע זה את זה במחוות רומנטיות קטנות, להשתדל. הכוונה ישנה, גם הרצון הטוב, אבל משהו משבש את התוכניות היפות – ולא במקרה.

 

"ההשקעה ההדדית האופיינית לשלבי תחילת הקשר הזוגי, שמתחיל בהתאהבות, אינה כרוכה במאמץ", מסבירה המטפלת הזוגית והמינית אריאל שער־מנדל. "אנחנו רוצים לשמח זה את זה ועושים כל מה שנדרש לצורך העניין בקלות, בהנאה ובלי שום תחושה של עבודה. אלא שעם הזמן האנרגיות הולכות באופן טבעי ומתחייב למקומות אחרים, ההשקעה בזוגיות פוחתת, ועל פני השטח מצטברים אכזבות, הענשות ודם רע. בשלב הזה בדרך כלל מתקיים איזשהו דיאלוג שבו מקבלים הפרטנרים החלטות שונות שתכליתן אחת – לשנות משהו כדי שיהיה טוב יותר. זה יכול להיות לצאת יותר, לעשות יותר סקס, לסייע יותר במטלות הבית, לצעוק פחות על הילדים או זה על זה, לבזבז פחות כסף, לחזור מוקדם יותר מהעבודה, לבקר יותר את הורי האחר. כל ההחלטות האלה במקומן, הן טובות ונכונות, אבל הבעיה היא שלרוב זה מחזיק שבועיים־שלושה ואנחנו חוזרים לסורנו, להתנהגות שפוגעת באחר ובקשר עצמו".

 

זאת הנקודה שכולם מכירים, שבה הנטייה היא לחוות ייאוש, לאבד את האמונה שאנשים יכולים להשתנות, שמצבים יכולים להשתפר. העובדה שגם ההחלטות האישיות שלנו אינן מיושמות לאורך זמן מבהירה בקלות מדוע כשזה מגיע להחלטות זוגיות, היישום מורכב הרבה יותר. "הרצון לשנות נובע מהצורך האנושי להרגיע משבר, לרצות את בן הזוג או את המשפחה, להתאים את עצמנו לנורמה ולסדר את המציאות כך שתתאים לתמונה המופנמת שיש לכל אחד מאיתנו לגבי זוגיות", אומרת שער־מנדל, "אבל חשוב לבדוק לעומק למה הבטחנו מה שהבטחנו ולמה לא קיימנו".

 

לעצור את המשחק

 

הסיבות לאי־קיום הבטחות שונות ומגוונות:

 

  1. אמונות מופנמות שמחבלות בניסיון לשנות. בהן "זוגיות לעולם נכשלת בסוף", "אני לא ראוי/ה לאהבה". חוסר האמונה ביכולת להצליח ולאהוב גורם לתחושה שאין טעם להתאמץ ולהשתדל, כיוון שזה ממילא לא יצליח.

 

  1. הפחד להצליח מול המורכבות שייצור השינוי המיוחל. למשל, "אם הזוגיות תהיה טובה נצטרך להתחתן", כלומר להתחייב לקשר, לעמוד בציפיות הפרטנר, וזה עלול להיות מלחיץ, עד כדי העדפה להיצמד לאזור הנוחות, גם במחיר ויתור על התפתחות.

 

  1. הצורך לשמור על האני. במקרים האלה כישלון ההחלטה הוא תוצאה של אסטרטגיה, של הרצון להוכיח שהשינוי בלתי־אפשרי כיוון שזהו המקום היחיד, לתחושת הפרט, שבו הוא יכול להישאר הוא עצמו. הציפייה מהפרטנר שיקבל אותנו "כמו שאנחנו" עלולה להוביל למאבקי כוחות לא פשוטים, שכן במקום להגיד מראש "לא" להחלטה, הוא יגרום לה להתמסמס לאיטה, ובאופן מתסכל ביותר.

 

  1. חוסר רצון הדדי להגיע למחויבות ממשית. זה אמנם משותף לשני בני הזוג, אבל בהכרח מייצר תחושת זיוף בתוך הקשר.

 

  1. רמייה עצמית שנובעת מהדחקת הבעיות העמוקות יותר. בסגנון "אם רק אוריד יותר את הזבל, הכל בינינו יהיה מושלם". כן, בטח.

 

  1. ריקוד זוגי של מי שחווים פחד מבליעה ופחד מנטישה. ולכן מעדיפים להתנהל במרחב שבין ריחוק לקרבה, רדיפה ונרדפות.

 

  1. חשש מאקטיביות. גם במחיר תחושות של קורבנות וכישלון.

 

"אם הזוגיות טובה, סביר שההחלטות הזוגיות האלה ייושמו ויובילו לשיפור ולארגון מחדש של הזוגיות, הציפיות ממנה והעבודה עליה", אומרת שער־מנדל. "אם זה לא קורה, ההחלטות האלה לא יעבדו, ואז צריך לעצור את המשחק ולהבין מה באמת לא עובד בזוגיות הזאת. ייתכן שיש קושי במחויבות לתהליך, כיוון שיש ברקע כעסים אחרים, לבטים, חוסר יכולת לסלוח על חטאי עבר ועוד. התקיעות מחייבת הבנה של הגורם העמוק לה ומה היא משרתת. לפעמים הרצון להיות יחד לא מספיק, שכן יש חלקים אחרים שלא נלקחים בחשבון, קולות שלא באים מספיק לידי ביטוי וזקוקים לעיבוד ולתשומת לב. ולפעמים מטרת התקיעות היא להביא את הקשר אל סופו בצורה פסיבית".

 

לחזק את האמונה

 

כדי שהתוצאה תהיה אחרת, הרסנית פחות, נדרשת עבודה עצמית וזוגית, לעיתים בסיוע איש מקצוע. "כדאי להבין מהו השינוי שאנחנו מעוניינים להשיג ומהי מטרת־העל שלו", אומרת שער־מנדל. "לפתח מודעות לדפוסים המופנמים שלנו, אבל גם לחזק את האמונה ששינויים הם דבר אפשרי ולקחת אחריות על החיים כדי לשנות, למרות אותם דפוסים. מעבר לזה, צריך להפסיק לראות בשני את האשם, השולט, ולהתחיל להתייחס אליו כאל פרטנר אמיתי ולדבר, בכנות ובפתיחות, על הדברים שהיינו רוצים לשנות".

 

אחרי שהבנתם מה מחייב עבודה ולמה, היא ממליצה על פתיחה מינורית.

 

"לבחור משימה קטנה אחת, כזאת שאפשר להצליח בה, כדי לחוות הצלחה שתדרבן להמשיך, וכמובן, לאפשר לשני הצדדים לבטא את רצונם ואת דרכם לביצוע השינוי, כדי שהדברים יהיו אותנטיים ומכאן שיוכלו להמשיך לקרות. אם הוא יביא לה פרחים פעם בשבוע בלי שהוא מאמין בזה, זה ייכשל.

 

"העשייה חייבת להיות תוצר של דיבור רגשי, אמיתי, ולא של מפרט טכני כלשהו. ככל שנהיה צנועים וסלחנים יותר כלפי הפרטנר, כך הסיכוי להצליח ולשנות באמת יגדל". •

 

כל התמכרות, לא רק לפורנו, פוגעת קשות בזוגיות • איך מתמודדים?

שיר-לי גולן, פורסם ב14.12.2017.

התמכרות היא עניין מסוכן. היא פוגעת באיכות החיים ועל הדרך הורסת את הזוגיות – ולא רק כשמושא ההתמכרות הוא פורנו או סקס עם אחרים: התלות הרגשית והגופנית בסמים, באלכוהול או בהימורים, שנוטה להידרדר ולהחמיר, גורמת נזק בלתי הפיך לאהבה.

 

"דברים רבים יכולים ליצור התמכרות אצל אנשים מסוימים, שהופכים להיות כלואים בכמיהה למושא התלות שלהם", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "הזמן שה'סם' גוזל, הכמות הנצרכת והתלות ההולכת וגדלה יוצרים עצבנות, מצבי רוח משתנים, קשיי שינה והתנהגויות כמו התבודדות או התחברות למי ששותפים להתמכרות. לאלה, מטבע הדברים, השפעה הרסנית".

 

חוסר אונים

זה מתחיל במפגש בין אישיות מסוימת לחומר מסוים, והתוצאה היא הזדקקות כפייתית. ההתמכרות יכולה להיות פתאומית או הדרגתית, מוחצנת או מוסתרת, והיא מובילה לדפוסי התנהגות בעייתיים, בהם מניפולציות, שימוש לא הגון בכספים, האשמות ואשמה, הכחשה ועצב, בושה וכעס, פחד וחוסר ודאות, ותחושה מאיימת של כניסה לעולם זר ואפל במיוחד.

 

"יש הבדל בין מי שבנה נראטיב שלילי או סתגלני סביב ההתמכרות כתוצאה מחשיפה לה בילדות אצל ההורים, לדוגמה, לבין מי שנתקל בזה לראשונה", מאפיינת שער־מנדל. "אלא שברגע שברור שישנה התמכרות, בן הזוג חווה כעס, האשמה עצמית וחוסר אונים מתסכל, שהרי הוא לא מצליח לעזור לאחר לצאת מזה. הוא נאלץ להתמודד עם שקרים, היעלמויות, הבטחות שלא מקוימות ומריבות יזומות, שתכליתן להיות תירוץ ליציאה מהבית כדי להגיע למושא התלות, והתוצאה היא תחושה של נבגדות והתשה. המכור, מצידו, מאשים את עצמו בסבל שהוא גורם לאחר, אבל הוא לא מסוגל להפסיק. עם הזמן בני הזוג מתרחקים מחברים, מבני משפחה, יוצרים סודות ושומרים עליהם, ובעצם, לזוגיות הדיאדית נוספת ישות שלישית – ההתמכרות, והכל עובר דרכה".

 

ניסיונות הגמילה מעוררים אופטימיות, אבל הכישלונות מצמצמים את התקווה. הלופ הזה מוביל להתפתחות דפוסי הסתגלות למצב החדש, ואז הסיכוי לצאת מזה פוחת. "אפשר לחיות כך שנים. זה טריקי: ה'סם', כזה או אחר, חודר לחיים. בהתחלה לא קולטים מה קרה, אחר כך מכחישים. ההכרה פוגעת כמו מכה חזקה, ואז יש ניסיון להיגמל, כישלון, ניסיון נוסף וחוזר חלילה. וכשמסתגלים לזה, לא עושים שינוי. לרוב יש קשר הדוק בין הדפוסים שמתפתחים אצל המכור לאלה שמתפתחים אצל בן הזוג".

 

למה בן הזוג נשאר בקשר?

 

"זה מנוגד להיגיון, זה נכון, אבל הניסיון מלמד שבריקוד הזוגי החדש שנוצר במצבים הללו המכור מכור ל'סם' ובן הזוג מכור למכור. כשם שהאחד נעשה אובססיבי למושא ההתמכרות, כך האחר נעשה אובססיבי בדאגה למכור, בניסיון לשלוט במצבו ולשנות אותו, וכך בעצם גורם לו במעגל קסמים מסוכן להיות תלותי עוד יותר. היחסים נעשים סימביוטיים, סגנון החיים משתנה – שני בני הזוג עסוקים בהסתרת ההתמכרות, בשקרים, בבושה וברגשות אשם, והבעיה רק מעמיקה. לרוב בן הזוג שאינו מכור מחזיק באמונה מופרכת שאם רק הוא יעשה הכל לטובת המכור ואם רק המכור יאהב אותו מספיק – הוא יוכל לצאת מזה".

 

מה הבעיה פה בעצם?

 

"הוא הופך למציל, וזאת טעות, שכן התפקיד הזה גורם לו לעזור גם כשלא צריך, לכעוס ולעשות דברים מוגזמים, שמטביעים את המכור עמוק יותר ויותר בהזדקקות שלו למושא ההתמכרות מצד אחד ולעזרה מצד שני. יחסים של מציל ומי שזקוק להצלה מזינים את ההתמכרות, מנציחים אותה ומונעים מהמכור לקחת אחריות על עצמו ועל חייו, להרגיש על בשרו את מחיר ההתמכרות ולנסות להיגמל ממנה. במקום לריב עם ה'סם' הוא רב עם בן זוגו, וזה יכול להימשך שנים, כי התלות נעשית משמעותית יותר מהעצמאות, מהבריאות הנפשית ומאיכות החיים, והתנהגות הפרטנר מחזקת את זה. עם הזמן הם פשוט שוכחים מה זה יחסים נורמליים".

משולש מסוכן

הספרות המקצועית מתארת את המצב הזה כמשולש שבו בן הזוג המציל נע בין שלושה קודקודים: הוא מציל, הוא שליט והוא קורבן, והתנועה ביניהם עוצמתית, מבלבלת וכואבת. הוא חווה רחמים ורגשות אשם, אבל גם משמעות ותכלית. המכור מתרגל לזה שדואגים לו ומטפלים בו ונהנה מהנוחות הכרוכה בכך, מה שמפעיל את המציל ביתר שאת. "הכאב והסבל הם מנת חלקם של שני בני הזוג במצבים האלה", מזהירה שער־מנדל, "וזה מתלבש על הבלבול בין אהבה לתלות ובין אהבה לשליטה, ובדרך כלל זה לא ישתנה עד שהסבל ייעשה מוגזם עבור אחד מהם".

 

אבל עם כל הקושי, המצב אינו חסר תקווה לחלוטין. "לצד העזרה המקצועית ההכרחית למכור, שתוביל אותו לקחת מחדש אחריות על חייו ועל התנהגותו, חשוב מאוד שבן הזוג יעבור תהליך של התחברות מחדש לעצמו ולצרכיו, כדי לבנות את ההערכה העצמית שלו בלי קשר לאחר ולהידרדרות האפשרית שלו. הוא צריך לעבור מסטטוס של מציל לסטטוס של מסייע, לשאול את עצמו שאלות על אודות העזרה שהוא מציע לאחר או מעניק לו, לזהות נורות אדומות כמו תחושת הקרבה, וכמובן לברר את הבלבול בין אהבה לרחמים ולהתמודד עם הפחד מנטישה. זה אתגר גדול, והתוצאות לא תמיד משמחות: לא פעם דווקא אחרי הגמילה הזוגות האלה נפרדים. פתאום הבחירה פחות מובנת, פתאום מתעורר רצון לחוות דברים אחרים. עם זאת, ההתפרקות אינה הכרחית. בעבודה אישית וזוגית נכונה, ועם בנייה מחדש של הנפרדות, אפשר גם להישאר יחד". •

 

זה נחמד שהזוגיות זורמת על מי מנוחות, אבל גם עם הרוגע הזה לא כדאי להגזים • לפעמים דווקא הקונפליקט יפה לבריאות

שיר-לי גולן, פורסם ב28.06.2018

אף אחד לא נהנה לריב. מריבות זוגיות מעלות את רמת הסטרס ועלולות להביא לחיים בלתי נסבלים. אבל גם זוגיות נטולת מריבות מעוררת סימני שאלה. זה לא אומר, חלילה, שהתנהגות הולמת ונועם הליכות אינם רצויים, אלא שהם לא אמורים לבוא על חשבון הביטוי האישי.

 

"זוגיות שמאופיינת בהימנעות מוחלטת מקונפליקטים בעייתית לא פחות מזוגיות קונפליקטואלית מאוד", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "רצוי כמובן שבני זוג יהיו נחמדים זה לזה, יקפידו על התחשבות הדדית ועל כבוד הדדי, יידעו להבליג וישתדלו לשמור על אווירה טובה בבית; זה חיוני לאיכות החיים, לתחושת השייכות, לביטחון וליכולת להתפתח ולצמוח כיחידים וכזוג. אלא שזוגות צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם רמה סבירה של קונפליקטים, לקבל אחריות על תחושותיהם ועמדותיהם וכן, גם לריב על נושאים מהותיים המחייבים בעיניהם שינוי".

 

הסיבה לנחמדות היתר היא לרוב הרצון לשמר את הזוגיות בכל מחיר, בין אם בשל ההתייחסות למוסד הנישואים כאל ערך עליון, או מתוך ההתייחסות לכל מחלוקת והבדל כאל איום. "זה עלול להיות בעייתי, משום שזה כרוך בהתרחקות מחלקים לא פשוטים, בהצנעת החלקים שאינם מספקים בקשר ובעצמי או באחר, בהשתקת כעסים וקשיים. הניסיון התמידי להתחשב, 'להתנהג יפה', להתאפק נון־סטופ, מוביל להשטחה של הרגשות ולהדחקה של הבעיות, וזה לא מאפשר דיאלוג אמיתי. ובהיעדר דיאלוג כזה, גם כשהוא נסוב סביב צרכים שונים ואפילו מתנגשים, הזוגיות בצרה".

 

יציאה מאיזון

הפסיכולוג והמטפל הזוגי האמריקאי דיוויד שנרש קבע שככל שרמת המובחנות של האדם נמוכה יותר, כך הוא עסוק יותר בהתאמת עצמו לאחר כדי לקבל הערכה ואהבה. כדי לשמר לעצמו מקום בקשר הזוגי עליו להיות מחובר לרציונל שלו, לרגשותיו ולצרכיו. לפי שנרש, התפתחות אישית אומנם יוצרת חוסר איזון בקשר, אולם זאת הדרך להתאים את הזוגיות לשלב ההתפתחותי שבו נמצאים הפרטים המרכיבים אותה. כלומר, זוגיות המבוססת על ויתורים וכניעה אינה בטוחה ואינה ממשית, בשעה שזוגיות שאינה נבהלת מקונפליקטים, גם במחיר יציאה זמנית מאיזון, היא זוגיות דינמית, בריאה ובעלת פוטנציאל מיטיב.

 

"נחמדות היתר היא פצצת זמן", אומרת שער־מנדל. "כשבן זוגי אומר לי רק מה שהוא חושב שאני רוצה לשמוע, אני לא יכולה לסמוך עליו, אפילו לא לדעת בביטחון שהוא אוהב אותי. זה מוביל להתרחקות שלי מעצמי ועם הזמן, להתרחקות ממנו. אנחנו מתרחקים זה מזה במצבים האלה כדי לא להרגיש את הקושי, ואז חיים בעצם בבדידות איומה בתוך הקשר, בתחושה שהלכנו לאיבוד. המפתח לאינטימיות הוא חיבור עם עצמי והיכולת לדבר על דברים, גם פחות נעימים. רק כך אפשר לקיים קשר שנותן מקום לצרכים של שני בני הזוג. חשוב להיות נחמדים, אבל לא רק ולא תמיד. וכדאי גם לזכור שיש הבדל בין להיות נחמד לבין לרצות את האחר כל הזמן".

 

הנחמדות המוגזמת באה על חשבון האותנטיות, ועם הזמן הפחד לאבד את האהבה מתגבר על שמחת האהבה. "המסרים החברתיים בהקשר הזה מבלבלים: מצד אחד נחמדות יתר נתפסת אצלנו כפראייריות, ומצד שני אומרים לנו שעלינו להיות נחמדים ומתחשבים כדי שיאהבו אותנו. ואז אנחנו חשים אשמה אם איננו נחמדים ונהיים נחמדים מדי, מה שגורם לנו לחוש קורבנות ומעורר בנו כעס על האחר המשמעותי שגרם לנו להיות קורבן. זה נעשה כדי לחוות ביטחון, אלא שהפחד לצאת מאיזון שואב אנרגיה רבה ושוחק מאוד, בסופו של דבר".

 

מודעות זוגית

אנו משקיעים מאמצים רבים בשמירה על שלום בית. "לפעמים, פשוט כי בא לנו שקט", אומרת שער־מנדל. "לפעמים זאת מסכת הגנה מפני הדחפים שבנו, שמסיבות שונות מפחידים אותנו – ואז אנחנו נחמדים כדי להרגיע את עצמנו מפני התוקפנות שבתוכנו; ולפעמים זה מאפיין אישיותי מצוין, שבא בטבעיות עם רוגע ונעימות ועם היכולת לחבר חלקים שונים ללא חשש. זה כמובן מושפע גם מהדפוסים הזוגיים שראינו אצל הורינו כשהיינו ילדים: אם חווינו את הזוגיות שלהם כנעימה ומושלמת נעשה הכל כדי לשחזר את זה, ואם חווינו בבית זוגיות קונפליקטואלית מאוד נעשה הכל כדי להיות שונים".

 

מציאת האיזון אינה פשוטה וגם האיזון עצמו אינו נצחי. כדי להימנע ממריבות אינסופיות, אבל גם מזוגיות שכולה אושר מזויף – חשוב לפתח מודעות עצמית ומודעות זוגית ולא לפחד לשאול שאלות מדי פעם בפעם. "כדאי לבדוק עם עצמנו לפעמים אם אנחנו מרגישים טוב עם דברים שעשינו או אמרנו, אם אנחנו שלמים עם מעשינו בתוך הזוגיות, אם אנחנו פותחים דברים, גם כשהם לא קלים, מול בן הזוג שלנו, או ששנינו עושים איזושהי הצגה כדי שהספינה תמשיך לשוט על מי מנוחות לכאורה. כשנותנים את הדעת לדברים האלה ומקפידים להיות נחמדים אבל לא מרצים – הסיכוי להיקלע למצב של נחמדות יתר בעייתית מצטמצם. הנאמנות הזוגית חשובה, אבל עוד קודם חשוב לשמור גם על נאמנות לעצמנו".

זה נחמד שהזוגיות זורמת על מי מנוחות, אבל גם עם הרוגע הזה לא כדאי להגזים • לפעמים דווקא הקונפליקט יפה לבריאות

שיר-לי גולן, פורסם ב- 28.06.2018

אף אחד לא נהנה לריב. מריבות זוגיות מעלות את רמת הסטרס ועלולות להביא לחיים בלתי נסבלים. אבל גם זוגיות נטולת מריבות מעוררת סימני שאלה. זה לא אומר, חלילה, שהתנהגות הולמת ונועם הליכות אינם רצויים, אלא שהם לא אמורים לבוא על חשבון הביטוי האישי.

 

"זוגיות שמאופיינת בהימנעות מוחלטת מקונפליקטים בעייתית לא פחות מזוגיות קונפליקטואלית מאוד", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "רצוי כמובן שבני זוג יהיו נחמדים זה לזה, יקפידו על התחשבות הדדית ועל כבוד הדדי, יידעו להבליג וישתדלו לשמור על אווירה טובה בבית; זה חיוני לאיכות החיים, לתחושת השייכות, לביטחון וליכולת להתפתח ולצמוח כיחידים וכזוג. אלא שזוגות צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם רמה סבירה של קונפליקטים, לקבל אחריות על תחושותיהם ועמדותיהם וכן, גם לריב על נושאים מהותיים המחייבים בעיניהם שינוי".

 

הסיבה לנחמדות היתר היא לרוב הרצון לשמר את הזוגיות בכל מחיר, בין אם בשל ההתייחסות למוסד הנישואים כאל ערך עליון, או מתוך ההתייחסות לכל מחלוקת והבדל כאל איום. "זה עלול להיות בעייתי, משום שזה כרוך בהתרחקות מחלקים לא פשוטים, בהצנעת החלקים שאינם מספקים בקשר ובעצמי או באחר, בהשתקת כעסים וקשיים. הניסיון התמידי להתחשב, 'להתנהג יפה', להתאפק נון־סטופ, מוביל להשטחה של הרגשות ולהדחקה של הבעיות, וזה לא מאפשר דיאלוג אמיתי. ובהיעדר דיאלוג כזה, גם כשהוא נסוב סביב צרכים שונים ואפילו מתנגשים, הזוגיות בצרה".

 

יציאה מאיזון

הפסיכולוג והמטפל הזוגי האמריקאי דיוויד שנרש קבע שככל שרמת המובחנות של האדם נמוכה יותר, כך הוא עסוק יותר בהתאמת עצמו לאחר כדי לקבל הערכה ואהבה. כדי לשמר לעצמו מקום בקשר הזוגי עליו להיות מחובר לרציונל שלו, לרגשותיו ולצרכיו. לפי שנרש, התפתחות אישית אומנם יוצרת חוסר איזון בקשר, אולם זאת הדרך להתאים את הזוגיות לשלב ההתפתחותי שבו נמצאים הפרטים המרכיבים אותה. כלומר, זוגיות המבוססת על ויתורים וכניעה אינה בטוחה ואינה ממשית, בשעה שזוגיות שאינה נבהלת מקונפליקטים, גם במחיר יציאה זמנית מאיזון, היא זוגיות דינמית, בריאה ובעלת פוטנציאל מיטיב.

 

"נחמדות היתר היא פצצת זמן", אומרת שער־מנדל. "כשבן זוגי אומר לי רק מה שהוא חושב שאני רוצה לשמוע, אני לא יכולה לסמוך עליו, אפילו לא לדעת בביטחון שהוא אוהב אותי. זה מוביל להתרחקות שלי מעצמי ועם הזמן, להתרחקות ממנו. אנחנו מתרחקים זה מזה במצבים האלה כדי לא להרגיש את הקושי, ואז חיים בעצם בבדידות איומה בתוך הקשר, בתחושה שהלכנו לאיבוד. המפתח לאינטימיות הוא חיבור עם עצמי והיכולת לדבר על דברים, גם פחות נעימים. רק כך אפשר לקיים קשר שנותן מקום לצרכים של שני בני הזוג. חשוב להיות נחמדים, אבל לא רק ולא תמיד. וכדאי גם לזכור שיש הבדל בין להיות נחמד לבין לרצות את האחר כל הזמן".

 

הנחמדות המוגזמת באה על חשבון האותנטיות, ועם הזמן הפחד לאבד את האהבה מתגבר על שמחת האהבה. "המסרים החברתיים בהקשר הזה מבלבלים: מצד אחד נחמדות יתר נתפסת אצלנו כפראייריות, ומצד שני אומרים לנו שעלינו להיות נחמדים ומתחשבים כדי שיאהבו אותנו. ואז אנחנו חשים אשמה אם איננו נחמדים ונהיים נחמדים מדי, מה שגורם לנו לחוש קורבנות ומעורר בנו כעס על האחר המשמעותי שגרם לנו להיות קורבן. זה נעשה כדי לחוות ביטחון, אלא שהפחד לצאת מאיזון שואב אנרגיה רבה ושוחק מאוד, בסופו של דבר".

 

מודעות זוגית

אנו משקיעים מאמצים רבים בשמירה על שלום בית. "לפעמים, פשוט כי בא לנו שקט", אומרת שער־מנדל. "לפעמים זאת מסכת הגנה מפני הדחפים שבנו, שמסיבות שונות מפחידים אותנו – ואז אנחנו נחמדים כדי להרגיע את עצמנו מפני התוקפנות שבתוכנו; ולפעמים זה מאפיין אישיותי מצוין, שבא בטבעיות עם רוגע ונעימות ועם היכולת לחבר חלקים שונים ללא חשש. זה כמובן מושפע גם מהדפוסים הזוגיים שראינו אצל הורינו כשהיינו ילדים: אם חווינו את הזוגיות שלהם כנעימה ומושלמת נעשה הכל כדי לשחזר את זה, ואם חווינו בבית זוגיות קונפליקטואלית מאוד נעשה הכל כדי להיות שונים".

 

מציאת האיזון אינה פשוטה וגם האיזון עצמו אינו נצחי. כדי להימנע ממריבות אינסופיות, אבל גם מזוגיות שכולה אושר מזויף – חשוב לפתח מודעות עצמית ומודעות זוגית ולא לפחד לשאול שאלות מדי פעם בפעם. "כדאי לבדוק עם עצמנו לפעמים אם אנחנו מרגישים טוב עם דברים שעשינו או אמרנו, אם אנחנו שלמים עם מעשינו בתוך הזוגיות, אם אנחנו פותחים דברים, גם כשהם לא קלים, מול בן הזוג שלנו, או ששנינו עושים איזושהי הצגה כדי שהספינה תמשיך לשוט על מי מנוחות לכאורה. כשנותנים את הדעת לדברים האלה ומקפידים להיות נחמדים אבל לא מרצים – הסיכוי להיקלע למצב של נחמדות יתר בעייתית מצטמצם. הנאמנות הזוגית חשובה, אבל עוד קודם חשוב לשמור גם על נאמנות לעצמנו".

נגישות

פגישה דיגיטלית

השנה אחרונה חשפה בפנינו אפשרויות נוספות של טיפול מרחוק.
טיפול מקוון אפשרי לכל מי שחפץ בכך בעיקר לאלה הגרים רחוק ואף בחו"ל.

חשוב להתייעץ עם אשת מקצוע מוסמכת ואפשר בקלות וביעילות באמצעות פגישות דיגיטליות.